“תמיד צריך לקום פעם אחת יותר מהפעמים שנפלת”, זה המוטו של דן פודמסקי בן ה-30, המתמודד עם הפרעה דו קוטבית, או בשמה היותר מוכר מאניה דיפרסיה. הערב, בפעם הראשונה, יעלה פודמסקי הרצאה בזום תחת השם הסימבולי ”נופל וקם”, העוסקת בחייו המטלטלים: ילד עם בעיות קשב וריכוז שבולע כדורי ריטלין בקצב, נער שמגלה יום אחד שיש לו מאניה דיפרסיה, ואח שברגע טראגי מאבד את אחיו התאום בתאונה מחרידה.
פודמסקי, תושב כפר הנגיד שליד ראשון לציון, יצא לפני כשנתיים מהארון עם פוסט חשוף בפייסבוק, בו חשף לראשונה כי הוא מתמודד עם מאניה דיפרסיה כבר 13 שנה. “הידיים רועדות, השיניים נוקשות, הלב פועם 180 פעימות בדקה”, תיאר את הרגשתו בפוסט. “בעיניים דומעות, אני יושב וכותב על הדבר שרק אנשים בודדים בחיי יודעים. הווידוי הבא שלי עלול לגרום להתרחקות של מכריי, לכך שלא אתקבל לעבודות וכדומה, אבל לאחר 13 שנים של הסתרת המחלה, הגיע הזמן להוציא אותה מהארון ולהגיד בגאווה: שלום, אני דן (דניאל) פודמסקי, אני בן 28 ואני מאובחן/חולה/סובל החל מגיל 15 מהפרעה דו קוטבית/בי פולארית, או בשמה הכי מוכר מאניה דיפרסיה. הנה אמרתי את זה”.
הפוסט זכה לאלפי שיתופים ותגובות, ואפילו הגיע לדף הפופולרי ”סטטוסים מצייצים”. ”התגובות היו מדהימות”, הוא מספר, “עשרות אנשים פנו אליי. משפחות שדואגות ליקיריהן ומבקשות עצות מה לעשות במקרה כזה או אחר. חלק מהאנשים היו נואשים וביקשו עזרה כדי להציל את החיים של הקרובים להם. זה היה שובר לב. הבנתי שאני לא יכול לסייע אחד אחד, כי זה פשוט לא יסתיים.
”הייתי שומע את הסיפורים, מקשיב ומייעץ על סמך סיפור החיים שלי”, הוא ממשיך, “ואז הגיע הרעיון לכתוב הרצאה שבה אעביר את המסר שלי – ‘הדיכאון יוצא מהארון’, וכך אציל חיים של אחרים. צריך להבין שגם האנשים שנראים הכי חזקים מבחוץ צריכים לפעמים כתף תומכת, מילה טובה, או אפילו שמישהו ישאל ‘מה נשמע איתך?’ היום, אחרי שעברתי דיכאונות ומאניות, לקחתי המון כדורים ואפילו חוויתי ניסיונות אובדניים, אני חזק מתמיד”.
לאחר הפסקה של שנתיים בחו”ל, פודמסקי חזר לארץ והחל לעבוד על ההרצאה יחד עם הבמאי אסף שלמה. ”הגעתי אליו וסיפרתי את סיפור החיים שלי בשתי דקות. הוא היה עם פה פעור ואמר לי שהוא שמע המון הרצאות בכל מיני נושאים, אבל הרצאות על הפרעה דו קוטבית הוא כמעט ולא שמע. אנשים לא רצים לספר על הפרעת הנפש שלהם, עם כל הפרטים הלא נעימים לאוזן. רוב האנשים מתחבאים עמוק בארון. הסטיגמה שיש על אדם עם הפרעת נפש עדיין קיימת. לימדו אותנו שצריך להתבייש בזה, לא לספר לאף אחד כי נהיה מצורעים, שלא יקבלו אותנו למקומות עבודה, יתרחקו מאיתנו בלימודים. אבל אני הגעתי לגיל שאמרתי לעצמי שאני לא מתחבא יותר ואני חושף את הכל, יהיה מה שיהיה. כבר לא יכולתי להחזיק את זה בבטן”.
איפה ניטעו השורשים להפרעת הנפש? אולי כאשר פודמסקי איבד את איחו התאום נדב ז”ל בעקבות תאונה קשה. ”כל מי שמכיר אותי שמע במוקדם או במאוחר את הסיפור על התאונה כי זה חלק ממני”, הוא אומר. “הקעקועים על הגוף שלי מספרים את סיפור חיי, והרבה אנשים שאלו אותי על הקעקוע של כנפי המלאכים, למה עשיתי אותו. אז אני משיב שזה אחי התאום ז”ל. רוב האנשים לא מעכלים את זה, קשה להם לשמוע שאחי התאום נהרג מול הפנים שלי. גם להורים שלי קשה לשמוע את זה, והיה להם קשה מאוד שאני מדבר על זה בהרצאה, אבל היום הם תומכים בי, מחזקים אותי ומבינים. המשפחה שלי מחכה לראות את התוצר בקוצר רוח, ואני מחכה לכך אפילו יותר”.
במקור היה התכנון להופיע מול כ-200 איש באיזה תיאטרון קטן, אך כאמור נגיף הקורונה טרף את כל הקלפים, ופודמסקי החליט להעלות את ההרצאה בזום בדף האינטרנט ”7 בערב” שנפתח בעקבות משבר הקורונה. בכל ערב בשעה 19:00 עולה מרצה/אמן אחר, ובעלות סמלית של 30 שקלים האדם היושב מול המחשב או הסמארטפון חווה שעה של סיפור או מופע מרגש, מצחיק או כואב בזמן שהוא בבית בפיג’מה, באוטו או בכל מקום אחר.
למה בחר דווקא בשם “נופל וקם”? ”הכל היה מוכן, אבל לא היה לנו שם להרצאה עד שהוא הגיע. עלתה לי המחשבה על השיר של שבק ס’ כי המלים מספרות על החיים שלי – ‘הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם. אף פעם לא מספיק ללכת, אני נופל וקם. עובר גשר ועוד גשר, אני נופל וקם. כמה ארוכה היא הדרך, אני עומד איתן עם ראש מורם’. המלים של השיר כתובות עליי. נפלתי עשרות פעמים, אבל קמתי פעם אחת יותר מאשר נפלתי עד היום, וכך אמשיך”.
