מאת יוספה גיל
מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ב-30 שניות. זה הסיפור האישי שלי, על מה שאירע במוצאי שבת בחודש אפריל האחרון.
אני יוספה גיל, בת 76 מתל אביב, ועד לאחרונה נהניתי מחיים עצמאיים. אהבתי לנסוע בתחבורה ציבורית, לאסוף את הנכדות הצעירות שלי מבית הספר ומהגן, ולפגוש את הנכדות הבוגרות המתגוררות בעיר אחרת. באותו יום, נסעתי לבלות עם הנכדות הבוגרות והייתי מאושרת. בילינו נפלא, צחקנו, נהנינו, ואז נפרדנו לדרכינו השונות: הנכדות לביתן, ואני לתחנת האוטובוס בכפר סבא בדרכי חזרה לתל אביב. עליתי לאוטובוס, ולפני שהספקתי לעמוד היטב, הנהג הניח את רגלו על הדוושה וטס. נפלתי, נשברתי לרסיסים, וכך גם חיי.
מרגע שהאוטובוס הגיע לתחנה עד לתאונה בה נפצעתי חלפו 30 שניות, שלאחריהן חיי השתנו לחלוטין. מאדם עצמאי, חושב ושמח בחלקו, הפכתי ליצור רואה, מרגיש אבל אינו נראה או נחשב על ידי אחרים. 30 שניות של אובדן החיים הישנים, ואיש אינו משלם על כך. הנהג שנהג במהירות וברשלנות לא ישלם עבור כך באופן אישי. חברת הביטוח תכסה את הנזק, ולנהג הרשלן לא יהיה שום תמריץ לשאת באחריות ולהיזהר. הוא ימשיך בשלו מהמקום בו חיי הקודמים נעלמו, ובו הפכתי לאשה נכה, לאשה עם מוגבלות.
הייתי רוצה לקחת אותו לתחנות הבאות בחיי, כדי שיראה מה עברתי ומה אני עדיין עוברת. מרגע שהוכנסתי לאמבולנס ועד תום האשפוז בבית חולים, ראיתי רק ריבועים בתקרה כשטולטלתי ממיון לבדיקה, לניתוח – ולמחלקה. הרגשתי שידיים זרות מטלטלות את גופי הדואב מעגלה לשולחן הצילום, למיטה, לניתוח – ובחזרה. האבחנה: שבר בחיבור בין האגן לירך. הצפי: מוגבלות קבועה ברגל שמאל. עד סוף חיי אזדקק להליכון או מקל עם תושבת, וכנראה אצטרך מטפלת קבועה. גם לא אוכל לחזור הביתה ללא הנגשת הדירה (על חשבוני).
אחר כך מגיע שלב החלפת הביגוד: מבגד שבחרתי במו ידיי בבית, לבגדי בית חולים המסתירים טפח וחושפים טפחיים, לבוש אחיד לכולם. והנה עוד שלב בדרך לתהום: שלב החיתול. אם נרצה או לאו, זו הדרך הנוחה להתנהלות הצוות, אבל הכבוד האנושי נעלם. זרים, וביניהם גברים, החליפו לי חיתול או במקרה הטוב סיר, תוך מלמול כועס על כך שהעזתי להעיר אותם.
אין בליבי כעס על הצוות. העבודה קשה, מספר האנשים מצומצם – והחולים מרובים. אבל לפעמים קשה להמתין ארבע שעות למשככי כאבים, כששומעים את הצוות אוכל ארוחת ערב בחדר הסמוך.
בתוך הקושי והדכדוך, מופיעים המלאכים בלבן: צוות הפיזיותרפיה. הם לימדו אותי להילחם, ולהבין שהשיקום נתון בידי. עם התובנה הזו, שאחוזה בליבי כמו תפילת דרך, אני ממשיכה למרכז שיקום גריאטרי בכפר סבא. עוברת שוב את השלב המשפיל של ביגוד אחיד לכולם, שאיכשהו אינו מתאים במידתו לאיש.
ואז חיתולים, המתנה ממושכת לעזרה, וצוות סיעודי שמבהיר מראש ש״אם אהיה נחמדה אליהם – הם יהיו נחמדים אלי”. כאילו בכדי להפחיד אותי עוד יותר, ולהדגיש את חוסר האונים והתלות באחרים לעזרה. אני גם כך מפחדת. לעתים, הפחד מגיעים לנקודה בה אני נעלמת. בעיקר בעיני הצוות. כבר ראיתי שכשצריך לפתור בעיה או ליידע על תאריך השחרור – לא פונים למאושפז, אלא לבני המשפחה. כי לא פונים למי שנעלם. צוות הפיזיותרפיה עובד קשה כל כך להתאים אותנו לחיים החדשים, ויש מי ששולח מסר הפוך ופוגע בכבוד האדם שלנו. חובת הצוות הרפואי לדבר איתנו ולא מעל ראשנו.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
את הרגע בו נפלתי באוטובוס והפכתי לאשה עם מוגבלות לא מראים בפרסומת נת”צ (נתיבי תחבורה ציבוריים: אוטובוסים, רכבת וכדומה): “נילי תמיד צודקת”. נילי, שבפרסומת מסבירה בהתלהבות ש”צדק תחבורתי” הוא הנחה במחיר הנסיעה. אבל נילי לא צודקת. אין ביטחון תחבורתי ואין צדק תחבורתי, כי אם זה המחיר בגוף ובנפש שמשלמים קשישים שמוגבלים בגופם ואנשים עם מוגבלויות בנסיעה לא זהירה. איתי במוסד ישנן לפחות עוד שלוש נשים שזה הסיפור שלהן.
אפשר בהחלט לומר, שנקודת המבט שלי על החיים השתנתה, באופן הכי מוחשי. הכל נראה פתאום כל כך גבוה מגובה של ישיבה בכיסא גלגלים. מישהו אחר צריך ללחוץ על הכפתור שפותח את הדלת. מישהו אחר צריך להגיע בשבילי לכל פינה שאליה הכיסא לא יכול להגיע. העולם לא מונגש מספיק. הדירה שלי לא מונגשת לצרכיי. אני שוכבת על מיטתי במרכז השיקום, ובאותה עת דופקים פטישים בתוך הדירה שלי, מפילים בה חומות הניצבות בדרכי כאשה מוגבלת בתנועה – לשירותים.
אנסה לתאר לכם, לנילי ולנהג הרשלן איזה בעיות מחכות באוטובוס לאדם מבוגר, וגם איך אפשר לפתור אותן.
- בעיה ראשונה: האוטובוס לא עוצר בצמוד למדרכה, אלא בהמשך ישיר לקו הנסיעה בכביש. זה כופה עלינו, האנשים המבוגרים, למצוא מקום כלשהו בכביש שממנו נוכל למשוך עצמנו למעלה בכל הכוח שיש בידינו, כדי לעלות ישירות לאוטובוס. ואז להתפלל יפה בלב לא ליפול תוך ביצוע הפעולה.
הפתרון? פשוט מאוד. להתקין בתחנות האוטובוס מצלמה שתצלם היכן חונים הנהגים. הם אמורים לחנות בצמוד למדרכה. נהג שיצולם כשהוא לא מציית להנחיה – ייקנס. - בעיה שניה: הנהגים מעדיפים להשאיר את הדלת הקדמית סגורה. או אז הנוסעים כולם חייבים לעלות מאחור. במקרה כזה, עלינו לנסות לדדות לעמדת התשלום בהליכה יציבה ככל האפשר. אם הצלחנו בכך, ננסה לעמוד ולא ליפול בעודנו ממתינים שכולם ישלמו. כשאנחנו מצליחים לשלם, מתחילה הנדידה מחדש (עם תפילה בלב לא ליפול) בחיפוש אחר מקום ישיבה.
הפתרון? פשוט להפליא: לחייב את הנהגים לפתוח את הדלת הקדמית ולאפשר לנוסעים קשישים (ולכל מי שזקוק) לעלות מקדימה, לשבת, ואז לשלם. עיקר הבעיה הוא שהתשלום מעכב נוסעים מלשבת, גם אם זו לכאורה פעולה קצרה כסריקת ברקוד או העברת כרטיס. יש לוודא שהנוסעים יושבים לפני המשך הנסיעה.
כל כך מעט צריך לעשות, כל כך מעט צריך להתחשב כדי שאנחנו, הנוסעים המבוגרים, לא נחיה בפח איום ומתמשך שניפול (בכל נסיעה), ובכאבים ומוגבלות פיזית לכל שארית החיים (אם אנחנו נופלים ונחבלים).
