בישראל הרג אוטיסט הוא לא יותר ממכה קלה בכנף

התחננו ששוטרים יעברו הדרכות, אבל המשטרה זרקה אותנו לכל הרוחות, ואחד מאיתנו לבית הקברות. אודי הלר כועס

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

מאת אודי הלר

בישראל אף אחד לא ישנה את המשטרה. אף אחד גם לא יפטר שוטרים. בישראל יהיו רק קומץ מפגינים אל מול מאות שוטרים. בישראל אוטיסט מבוהל שספק היה מסוגל להתבונן בחייו תלויים כעלה נידף, נרדף בידי כדורי שוטרים עד שהשיגוהו במחבואו, מתחנן על חייו. בישראל הרג של אוטיסט הוא לא יותר מאשר זמזום קל בכנף היונה שבכלוב.

ממקום מושבכם הנעים, הנורמטיבי, אתם אומרים – נו, אוטיסט בתפקוד בינוני, ערבי, מזרח ירושלים, שוטרים עצבניים. אבל מה דעתכם על אוטיסט יהודי ממרכז הארץ ששוטרים פרצו אליו הביתה וגררו אותו עם אזיקים על הבטון, פצעו אותו בלי שום הצדקה, תוך שהם מתעלמים לגמרי מכך שאמר להם שהוא אוטיסט? כך פתחתי את מכתבי לכל חברי הכנסת בעקבות ההרג של איאד אל-חלאק. כבר במכתב קודם הפצרתי בכל חברי הכנסת, אל תשכחו את החוליה החלשה, והנה, עכשיו גופתה מוטלת לפנינו. אביו עומד על קברו, טומן את גופת בנו, ואיש לא מבקש סליחה.

המשטרה ידעה שכך יקרה. הזהרנו, כתבנו והתחננו, שנים שהכנו חומרים וביקשנו הדרכות, אך המשטרה זרקה אותנו לכל הרוחות, ועכשיו גם זרקה אחד מאיתנו לבית הקברות.

איאד אל-חלאק (צילום: מרכז "אלווין" במזרח ירושלים)

* * *

נקישות חזקות נשמעו על דלת הברזל. א' לא מבין מי מגיע אליו, הוא לא אוהב שמגיעים אליו הביתה מבלי להודיע מראש. לרוב הוא פשוט מתעלם, גם מהדואר הרשום. הפעם הציץ מבעד לעינית ושני שוטרים עומדים בחוץ. הוא פוחד ולא יודע איך להגיב, הוא לא מבין מדוע הם שם, מה עשה? הוא רק רוצה להמשיך להכין את האוכל. אולי אם לא ישמעו אותו, ילכו. עוצמת הנקישות גוברת, וא' מנסה להתנתק מהסיטואציה. לפתע שקט, אין איש מעבר לדלת. א' חש הקלה, אך מקץ דקה שוב נקישות, הפעם עוד יותר חזקות. שוטר אחד אף החל לנבור בחלונות. א' מנסה להסתתר, הוא מחפש מחסה. הוא פוחד. הוא לא יודע למי להתקשר. השעה כבר אחרי 4 והוא טרם אכל מהבוקר.

ההיגיון הפנימי של א' אמר לו לקחת תיק קטן, לשים בתוכו את הארנק, הטלפון והמפתחות ולצאת בשקט דרך החלון. בחוץ חיכתה לו רצפת בטון המובילה לגינתם המגודרת של השכנים. א' התיישב צמוד לקיר וחשב מה הלאה לעשות. הוא היה עדיין מבולבל. זה לא לקח הרבה זמן, רק כמה דקות, עד שהשוטר פתח את החלון ויצא לעברו של א', שחש מאוים. השוטר ביקש מא' להתלוות אליו, אך א', שזוכר כמעט כל דבר, ידע שכל עוד הוא מתנגד פסיבית במסגרת מחאה, אין הדבר מהווה עבירה, ועל כן המשיך לשבת, מודיע לשוטר כי הוא אוטיסט ומבקש שילך מביתו. השוטר טען כי דווחו על א' כמסוכן לעצמו, א' חש עוד יותר מאוים. מי אומר דברים כאלו עליו? פרצו לביתו כשהוא מכין אוכל, כיצד הוא מסכן את עצמו?

השוטר איים על א' כי אם לא יקום, ישתמש באקדח טייזר נגדו. כך סתם, בלי שא' עשה דבר. הוא ממשיך להפציר בשוטר כי הוא אוטיסט. לפתע השוטר אחז בידיו של א', התקין עליהן אזיקים והחל לגרור אותו על רצפת הבטון המחוספס, הרטוב, הבוצי. א' זעק בדמעות כי יחדל והסכים לקום. ברכי רגליו התמלאו דם. א' ביקש להראות את האישור כי הוא אוטיסט מוכר, אך השוטר והצוות שהוזעק כאילו מדובר בטרוריסט מסוכן, לא פחות, תייקו את המסמך ולקחו את א' במורד השביל אל הרחוב, מושפל לעיני שכניו. השוטר הורה לא' להיכנס לאמבולנס, אך א' לא הבין מדוע. הוא עדיין היה משוכנע כי החוק לצידו וכי מותר לו לסרב, אך איומי השוטר לא הותירו כל ברירה.

כך אצה לה השיירה לבית החולים שיבא, שם העלו אותו לקומת הבידוק הפסיכיאטרי. א' המתין לבדו מאחורי שתי דלתות פלדה, ומקץ חצי שעה נכנס לפסיכיאטר, עדיין מבולבל, כועס ומפוחד. דקות ספורות הספיקו כדי להבין שא' לא מסוכן, הוא רק רוצה חזרה הביתה. כך היה. הוא שוחרר, לא לפני שהפסיכיאטר אמר עד כמה הוא אוהב אוטיסטים: "הם תמיד אומרים את האמת". א' השיב לו כי הם פשוט חסרי טאקט, והרופא צחק. א' יצא את דלתות הפלדה, רעב ונסער. כיצד עשו לו את זה? באיזו זכות בזזו את עצמאותו, את חייו?

* * *

קפקא, בספרו המכונן "המשפט", מביא את קורותיו של האזרח ק', אשר הושם תחת מעצר בידי סוכנים בלתי מזוהים בגין אשמה לא ברורה, ועומד למשפט בפני מערכת בה קיימת חזקת האשמה ולא החפות, דבר המותיר את הנאשם חסר אונים מולה. לבסוף ק' מובל אל שיפולי העיר לשם ביצוע גזר הדין ובגופו ננעץ סכין. "כמו כלב!" היו מילותיו. איאד אל-חלאק הומת ביריות כמו כלב, את א' גררו מביתו כמו כלב. אולי בעיני חלק מהשוטרים, אוטיסטים הם כלבים משוטטים.

רק במדינה בה תפקידם של השוטרים אינו רק להגן על שלטון החוק, כי אם לשמש גם כאמצעי לדיכוי אוכלוסייה, ירשו לעצמם שוטרים להתנהג באלימות כלפי אדם עם מוגבלות. עד כמה הורגלנו וחונכנו לצייתנות עד כי כל אדם, גם זה שאומר שהוא אוטיסט, שמנסה להסביר, זכאי ליחס אלים, להיגרר על גחונו כאשר כל חטאו שהוא אוטיסט הנאבק להמשיך בשגרת יומו.

מקרים אלו הם תזכורת לקלות הבלתי נסבלת של קיום השררה אל מול אפסיותו של זה שהתנהגותו אינה תואמת. השלמנו כגזירת גורל ושכחנו מאיפה באנו. "אין ילדים, יש רק בני אדם", כתב יאנוש קורצ'ק. אנחנו מיטיבים להתהדר בסיסמאות ולהנציח שמות, הרי לכל איש יש שם.

בארצות הברית, אם האוטיסט היה שייך לקהילה האפרו-אמריקאית, היו מהומות, אנשים ברחובות, דורשים צדק. לא אנרכיה, צדק. יחס. לאוטיסטים אין קהילה חזקה, אין להם קהילה, נקודה. הם לא בנויים לצאת להפגנות. הם פוחדים מכם פחד מוות, תמיד פחדו מכם. ועכשיו גם נתתם להם את הצידוק לפחד.

אתם, הציבור הרחב, לא תעשו כלום, אין לי כל ציפייה מכם. אתם אדישים, עונים מתוך אדישות, התנשאות. אתם כל כך חזקים, כל כך לא חייבים דין וחשבון, שאנשים כמוני יכולים למות וזה לא יזיז לאיש. רק עוזרת בלשכה תשלח מכתב.

* * *

הסיפור של א' התרחש לפני כשנה בדיוק. המשטרה טענה בתגובה כי היא "הוזעקה למקום לאחר דיווח על אדם המאיים בהתאבדות ממקום גבוה, וכי השוטרים פעלו כחוק ובמקצועיות במטרה להגן על כבודם וזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, תוך שיתוף פעולה עם המשפחה". מה לעשות שא' גר בדירת קרקע, הוא נכה, אין לו משפחה, והוא כלל לא התכוון להתאבד.

כך נראית מדינה שאיבדה את הבושה.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

Avatar

מערכת שווים

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״