למה אני מפחד ללכת להפגין בבלפור

אני קורא על אנשים עם מוגבלויות שמפגינים בארה"ב ממש עכשיו, על אף הקורונה. איפה הם ואיפה אנחנו?

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

כצרכן כפייתי של חדשות, גם אני צופה בדרמה היומית ששמה "ההפגנות בבלפור". לפעמים אני מדמיין שגם אני עובר בסביבה, מציץ, ניגש לחברים שאני מכיר. ואז ההרהור נקטע וכולי מתכסה בזיעה קרה.

הקיץ הזה לקח ממני, כאוטיסט, את היכולת להיות משולב באחת מהפעילויות האזרחיות הבסיסיות – הפגנה.

פעם הלכתי באופן קבוע להפגנות המוניות. זה קרה כי אנשים הם פרדוקס מהלך, קל וחומר אוטיסטים. אני מאובחן עם רגישויות חושיות ותחושתיות ברזולוציה מרשימה, אבל הבחירה להשתתף בהפגנות הייתה אידאולוגית ואולי גם אידאליסטית, ולא הלמה בשום צורה ואופן את הקשיים שלי. העובדה שבתל אביב יש בית קפה ליד כל הפגנה קצת פיצתה על הרעש והמהומה של ההפגנה עצמה, אבל זה היה סיוט מתמשך. במיוחד ההגברה בהפגנות, שבפילטרים התחושתיים שלי נתפסת כעינוי.

מזל שבהפגנות זו מצווה לאחוז בסלולרי, כי כך סופרים את מספר המפגינים למהדורת החדשות. עמדתי במקום מסוים ומבטי ממוקד בצג, כולי מסונוור וממוסך. אבל הייתי, ובעצם נוכחותי שיניתי, כי הפגנה היא מימוש של זכות דמוקרטית. אנחנו אומרים את דעתנו על נושא מסוים, וזוהי דרכנו לנסות ולהשפיע. לפעמים זו הדרך היחידה להישמע.

באחת ההפגנות האחרונות בהן השתתפתי השתנו החוקים. ביציאה מההפגנה, אף שוטר לא נראה לעין. רק מאות אנשים כלואים בין מחסומים. זה היה מפחיד. כשאתה לחוץ בין גופים רבים של יותר מדי אנשים במקום צר, אתה אפילו לא יכול לשלוף את הכרטיס שמסמן שאתה אוטיסט, ובמקרה הטוב יותר מקנה לך את היכולת ללכת בדרך מקוצרת, או לעבור מהר יותר.

מפגינים ליד בית ראש הממשלה בבלפור, ירושלים. צילום: ירון מוטולה

אני מסתכל על התמונות מבלפור, ומבין שיותר משהקורונה לקחה ממני את הזכות להפגין ולהשפיע, המשטרה הישראלית לקחה אותה.

הדעה המקובלת היא שלאנשים עם מוגבלות היו כבר לפני הקורונה חיים כמו שיש לכולם עכשיו. "האומללים הסתגרו בביתם כבר אז, בבידול חברתי". זה ודאי נכון לגבי חלקנו, אבל לא לגביי. אני תמיד מוצא דרכים להיות בחוץ, עם כולם. גם עכשיו.

אני, למשל, פטור מעטיית מסיכה בגלל רגישות תחושתית איומה ונוראה. גם אם ארצה מאוד, תוך שניות היד תתרומם ותתלוש את המסכה מפניי. בכדי לפצות על כך, אני מתבדל ממש יפה. למשל, בהליכה בפארק למדתי לזהות מי האנשים שלא מתחשבים בזולתם והולכים ישר עליו. מי עומד באמצע הדרך ומדבר בסלולרי, ואי אפשר לעקוף אותו משום צד. אני לא מתעצל וזז מהר, והרחק מאנשים כאלה. מכיוון שאני לומד הרבה מאוד בזום ומתראה מעט מדי עם אנשים, לא עורך קניות כי בבית מזמינים הכל מבחוץ – אני עצמי לא מהווה סיכון.

אבל בקיץ בו נורה איאד אל-חלאק בגלל התנהגות שנתפסה כחריגה, אני חושש מאוד להיכנס למתחם של בלפור, כי אני לא עוטה מסיכה. המשטרה אמורה לדעת את זה תיאורטית. היא גם ידעה את זה בגל הקודם של הקורונה. השוטרים שפגשו אותי אז הנהנו בהבנה, לא דרשו לראות את המסמכים שהיו בידי אמא.

המשטרה של היום שונה בבירור. לא ברור לי אם היא הפיקה לקחים מהאלימות הלא מידתית בה הגיבה לאיאד ז"ל. אני חושש שההיפך הגמור הוא הנכון. כחבר בארגון שפעיל בניסיונות לשפר את הנוהל המשטרתי, אני מאוד מודע לכך שהמשטרה בחרה לא לשתף פעולה עם גופים אזרחיים שהוקמו מאז בדיוק בשביל למנוע מוות מיותר נוסף כזה.

מבחינה טכנית, אין לי שום דרך להודיע לשוטרים שאני במתחם. לפי כל התמונות שראיתי, המשטרה דואגת לא להיות נגישה למפגינים. אני לא יכול להתנחם במחשבה שבמקום כלי נשק ישתמשו עליי במכונת התזה, כי גם זו פגיעתה רעה, פיזית ונפשית.

אני קורא על אנשים עם מוגבלויות שמפגינים בארה"ב ממש כעת, על אף הקורונה. איפה הם ואיפה אנחנו?

אל תטעו, זה לא דיון פוליטי, זה עוד היבט חשוב מאוד של שילוב חברתי.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

איל שחל

איל שחל

בן 19 מתל אביב. סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. פירסם בעבר מאמרים בבמות שונות, כולל טור ב-ynet. מאובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך עם דיספרקסיה (קושי נוירולוגי בביצוע פעולות) קשה, שפוגעת בדיבור. משתמש בתקשורת תומכת חלופית מגיל צעיר.

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״