שמונה חיילים נהרגו בקרב הארור בבינת ג’בל ביולי 2006. אלמלא התושייה והאומץ של חייל אחד בשם שירן אמסילי, המא”גיסט של פלוגה ג’, גדוד 51 של גולני, היו בוודאות עוד הרוגים רבים.
שירן נתן בקרב הזה את כולו. הוא ירה 3,000 כדורים כשהוא חשוף לאש אויב שחלפה סנטימטרים ממנו, הוא הרג 17 אנשי חיזבאללה, הוא מנע חטיפת חיילים פצועים, הוא פינה חברים שנפגעו לטיפול. על כל אלה הוא קיבל אחרי מלחמת לבנון השנייה את צל”ש הרמטכ”ל. אומץ תחת אש קוראים לזה.
עד היום, 14 שנים אחרי, חיילים צעירים בחטיבת גולני מזכירים את שמו בעיניים נוצצות.
אבא שלו, יוסי, חושב שהאנרגיה המטורפת שנדרשה ממנו בקרב ההוא רוקנה את מחסנית החיים שלו. כאשר סיים את השירות וחזר הביתה לקריית גת, הוא היה ריק מבפנים. לוחם מהולל עם אפס כוח להילחם את מלחמת החיים.
בהתחלה אף אחד לא הבין מה יש לו. חשבו שזו תקופה כזו, שהוא עבר חוויות קשות, שתיכף זה יעבור. זה לא עבר. משנה לשנה המצב הלך והחמיר. לילות רצופים ללא שינה. אם כבר הצליח להירדם, הסיוטים תקפו. את צרחות האימה ניתן היה לשמוע עד קצה שכונת הבלוקים.
יום אחד יוסי שוחח עם מכר, שאמר שכל הסימנים מעידים שמדובר בפוסט טראומה. האסימון נפל. שירן הלך להיבדק וקיבל אבחנה רשמית. יוסי החליט לעזוב את העבודה שלו כקבלן ומנהל עבודה בבניין והתמסר לטיפול בו 24/7.
הוא מטפל בו כמו בתינוק. היו תקופות שהוא לא יכול היה לעזוב אותו לבד לרגע. שירן סבל מחרדות קשות. כל אדם ברחוב נראה לו כמו אויב. כל רעש מקרי נשמע כמו פיצוצים בשדה הקרב. לאט לאט הוא הלך והסתגר בבית, מתקשה מאוד לצאת החוצה אל העולם.
עם הידרדרות המצב הנפשי הלך והידרדר גם המצב הכלכלי. יוסי כבר לא עבד. שירן ניסה לצאת לעבוד, אבל פעם אחר פעם פוטר. חוסר שקט, אי יכולת להתרכז, דיכאון, התפרצויות זעם, עמדו בעוכריו.
באגף השיקום במשרד הביטחון, שאחראי לטיפול בנכי צה”ל, ובתוכם הלומי הקרב, נתנו לו 20 אחוזי נכות. עבור הסובלים מפוסט טראומה זה לא דבר מובן מאליו לעבור את המשוכה הגבוהה של האגף. גם כשאתה לוחם עם קבלות, אפילו צל”שניק, אתה נדרש להוכיח שהפגיעה הנפשית נגרמה כתוצאה מאירוע בשירות הצבאי, להביא עדים/עדויות של חברים ומפקדים שהיו איתך בשדה הקרב.
במסגרת תהליך ההכרה נבדקת בקפדנות ההיסטוריה שלך. אם נמצא שלפני השירות הצבאי היו קשיים או אירועים שתרמו למצב הנפשי, הסיכויים לזכות בהכרה פוחתים. לוחמים שהגיעו לוועדות של משרד הביטחון סיפרו שהחוויה החזירה אותם לטראומה מתקופת הצבא. רבים סיפרו שהרגישו כמו חשודים, כמו מי שמנסים לרמות את המערכת ולגזול כסף מקופת המדינה. עבור אנשים כמוהם, שהתנדבו לשרת את המדינה, זו תחושה קשה.
עם 20 אחוזי הכרה, שמתבטאים בקצבה חודשית של כ-2,000 שקל (פלוס טיפולים רפואיים ונפשיים, החזרי נסיעות ועוד כמה סעיפים), ועוד קצבת נכות של יוסי בגובה כ-2,500 שקל (הוא חלה במחלה קשה והבריא ברוך השם), הם נאלצו להתקיים עד היום. רק השכירות עולה להם חצי מזה. כשמלחמת הקיום כל כך מתישה, גם קשה יותר להתפנות לתהליך שיקומי משמעותי.
לאחרונה, אחרי שהגישו תביעה להגדלת אחוזי נכות, הוחלט באגף השיקום להעלות אותם לכ-40 אחוז, אך באופן זמני. זמני זו שיטה במשרד הביטחון. אם האדם הנכה לא יוכיח תוך תקופה מסוימת שיש הצדקה להעלאת האחוזים, היא תבוטל. אצל שירן ההחלטה תקפה עד מתישהו ב-2021. עד אז הוא יצטרך שוב להוכיח כמה מצבו קשה, וכמה הוא זקוק לתוספת האחוזים.
תוסיפו לכל זה ביורוקרטיה אינסופית, מיליון חוות דעת של רופאים, טפסים מפה ועד הודעה חדשה, תשלומים כבדים לעורכי דין, ותבינו למה הלומי קרב רבים מוותרים על זה מראש. ככה הם לפחות לא יצטרכו לגרד את פצעי הטראומה מחדש.
במצב הזה אנחנו, ב”שווים”, הגענו ליוסי ושירן. מישהו סיפר לנו על מצבם, ואנחנו רצינו לעשות עליהם כתבה. יוסי סיפר על המצוקה וביקש עזרה בהרמת קמפיין גיוס המונים, שנועד לממן עבור שירן דירה צנועה בקריית גת. הוא קורא לזה קורת גג. יוסי הוא לא אדם צעיר, הוא בן 65. הוא חושש מהיום שבו כבר לא יוכל לטפל בשירן, ודירה היא סוג של תעודת ביטוח. ככה הוא יידע לפחות שלשירן יש בית, שהוא לא ייזרק לרחוב.
החלטנו להירתם בהתנדבות. פגשנו את שירן. הפגיעה הנפשית ניכרת בכל מילה שלו ובכל תנועת גוף. אין לו שקט לרגע. את ההפוגות בין צילום לצילום הוא מנצל כדי לקחת תרופות הרגעה. בכמויות. הוא מעשן בשרשרת. כאשר רואים את התמונות שלו מתקופת הצבא, אי אפשר שלא לשים לב כמה הוא הזדקן.
והוא מקסים. יש בו משהו שובה לב, חם, גולנצ’יקי. הוא הודה לנו בחום על העזרה.
כשנכנסנו לחדר שלו, זה שבו הוא מנסה להירדם ללא הצלחה מדי לילה, משהו אצלנו נשבר. בחור, שני מטר גובה, ישן על מזרן ישן ומוזנח שזרוק על הרצפה. מסביב למזרן קרטונים שיוסי הניח כדי שיפרידו בין שירן לבין הרטיבות בקירות.
לא ככה צריך לחיות גיבור ישראל. לא ככה צריך לחיות מי שהתנדב לשרת את המדינה במקומות הכי מסוכנים. לא ככה צריך לחיות מי שהציל באומץ לב לוחמים בקרב. לא ככה צריך לחיות מי שהקריב את חייו למען המדינה, גם אם לא מת פיזית אלא “רק” נפשית.
הקמפיין הזה נועד לעזור לשירן, אבל נרתמנו אליו מסיבה גדולה בהרבה. יש בישראל אלפי הלומי קרב מוכרים, ועוד רבים רבים שחיים בינינו ומעולם לא קיבלו הכרה רשמית.
אלה החברים של שירן. אלה הבחורים שמדינת ישראל חייבת להם את קיומה. אלה האנשים שמדינת ישראל מוכרחה היום, ברגע זה, לשנות כלפיהם את היחס במאה שמונים מעלות. להתייחס אליהם כלוחמים, לא כחשודים. להפוך את תהליך ההכרה בהם למכובד, כזה שלא יחזיר אותם לטראומות העבר. לאפשר להם להתקיים כלכלית בכבוד, לתת להם את האמצעים לשקם את חייהם.
לפני כחודש התקיים בכנסת הדיון הראשון אי פעם של ועדה מיוחדת לנושא הלומי הקרב. בראשה עומד חבר הכנסת אופיר סופר מסיעת ימינה. סופר, צל”שניק בעצמו, הוא הלום קרב מוכר. הוא מגיע מבפנים, ויש לו תוכנית מצוינת שתעזור ללוחמים רבים לעמוד בחזרה על הרגליים. אחד מהרעיונות הטובים שלו הוא לייצר “מסלול ירוק” המיועד ספציפית ללוחמים, שיאפשר תהליך הכרה מזורז ויעיל יותר.
דעת הקהל היא קריטית בנושאים האלה. צריך לעזור לו לממש את התוכנית. בשביל שירן, בשביל אמיר חן, לוחם גבעתי שעבר לגור במשאית, בשביל רדי פילס, חובש בנח”ל שהיה הראשון להגיע לזירת אסון המסוקים והתאבד לפני כשנה, כי לא יכול היה לשאת יותר את הכאב.
בשבילם.
