עם חששות גדולים מהקורונה מצד אחד, ובשורות מעודדות בדמות חיסונים שבדרך מצד שני, ההכנות לקראת המשחקים הפראלימפיים “טוקיו 2021” לא נפסקות לרגע. נכון לעכשיו, הנחת העבודה בעולם הספורט היא שהמשחקים יתקיימו במועד המתוכנן, כלומר בקיץ הבא. גם בנבחרת הפראלימפית הישראלית נערכים לכך, בתקווה לחזור עם מקסימום הישגים ומדליות, כפי שעשו בהצלחה מרובה נבחרות ישראל בעבר.
עם הפנים אל המשחקים הפראלימפיים, וגם לקראת ה-3 בדצמבר, היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות, שלראשונה יצוין כאן בישראל בהארת עשרות מבני ציבור ובניינים אחרים בסגול – החלטנו לעשות כבוד לספורטאים הצעירים הכי מבטיחים של ישראל בתחום. אלה שעוד נשמע עליהם רבות במשחקים הפראלימפיים בעשור, אולי אפילו שניים הקרובים.
שבעת הספורטאים שבחרנו באתר “שווים”, בשיתוף הוועד הפראלימפי הישראלי, אולי לא יגיעו בהכרח לטוקיו 2021, בשל גילם הצעיר, אך בהנחה שיעשו את כל המאמצים – יש להם סיכוי לא רע בכלל להגיע למשחקים בפריז 2024. חשוב לציין כי מלבדם יש עוד ספורטאים פראלימפיים צעירים מצוינים, ואנחנו מבטיחים להשתדל לתת להם במה בעתיד.
מעיין זיקרי: מאחוריך, נועם גרשוני
בגיל 10 התהפכו החיים של מעיין זיקרי על פיהם. במהלך טיול משפחות להולנד, היא החליקה מאחד המתקנים בלונה פארק מקומי, ובעקבות זאת נקטעה רגלה הימנית. “כולם היו בהלם, היה קשה לתפוס מה שהתרחש שם”, היא מספרת לאתר “שווים”.
זיקרי, בת 17 וחצי, תושבת חולון וחברת קבוצת איל”ן ברמת גן, נחשבת כיום לאחת מספורטאיות העתיד של עולם הטניס הישראלי בכיסאות גלגלים. המטרה שלה? אם לא כרטיס למשחקים הפראלימפיים בטוקיו 2021, אז פריז 2024 שנראית בהחלט אפשרית.
זיקרי הגיעה לעולם הטניס בגיל 15, אחרי ששיחקה בנבחרת העתודה של ישראל בכדורסל כיסאות גלגלים. היא אפילו השתתפה באליפות אירופה בקטגוריות המשולבות – בנים ובנות – אך הייתה הבת היחידה בקבוצה. בגיל 12 החליטו שהיא לא יכולה להישאר לשחק עם הבנים, ובלית ברירה החליטה לפנות לענף הטניס. “ההתחלה לא הייתה פשוטה, כי מדובר בהמון השקעה שהצטרכתי לתת מעצמי”, היא אומרת, “אבל היום אני מאמינה בעצמי שאגיע מוכנה לקראת פריז”.
המודל שלה לחיקוי הוא נועם גרשוני, טייס הקרב שנפצע קשה בצבא והפך לאלוף אולימפי בטניס כיסאות גלגלים. “אפילו שיחקתי מולו מספר פעמים”, היא צוחקת, “הלוואי ואגיע רחוק כמוהו”.
ביום יום נעזרת זיקרי בפרוטזה. זה המחיר של אותה תאונה במתקן האבובים ”אל ריו גרנדה”, שלאחריה עברה שיקום ארוך. “זה היה ביום השני של הטיול, עוד לא הספקתי ליהנות הרבה”, היא נזכרת, “הביאו אותי לבית חולים בהולנד, שם טיפלו בי, וכעבור שבוע נחתתי בתל השומר. הייתי בבית החולים במשך חודשיים ועברתי טיפולים רבים, ולאחר מכן הייתי צריכה להמשיך לנסוע ולקבל טיפולים על בסיס יומיומי”.
עד היום היא לא עולה על מתקנים דומים לזה שבו איבדה את רגלה, אפילו שיש אותם בארץ. “יש לי פחד מזה”, היא מודה. “למזלי הגדול, אני שמאלית, והיום אני יודעת לעשות הכל עם הפרוטזה ללא שום הבדל לעומת אנשים רגילים. אני מתאמנת שש פעמים בשבוע, חולמת הכי רחוק שרק אפשר, ונלחמת ששום דבר לא יגביל אותי בחיים שלי”.
*****************************************************
ב-3 בדצמבר, היום הבינ”ל לזכויות אנשים עם מוגבלויות, יאירו מפעל הפיס, השלטון המקומי ואתר “שווים” עשרות בניינים ברחבי הארץ באור סגול, הצבע שמסמל את הקהילה
*****************************************************
נועם כתב: כמה צעיר, ככה שאפתן
הצעיר שבחבורה הוא נועם כתב, רק בן 13 וחצי מקדימה, הנחשב לאחד השחיינים הפראלימפיים המבטיחים ביותר שלנו. כתב, שמתאמן במועדון איל”ן חיפה, נולד עם שיתוק מוחין (CP) ופגיעה בצד השמאלי של הגוף. “אני לא יכול ללכת הרבה, לא לכתוב יותר מדי, ואני חייב לנוח כל מאה מטר בערך”, הוא אומר ל”שווים”, “אבל השחייה מחזקת אותי. אין יום שאני לא שוחה, בשבילי זו דרך חיים”.
קצת קשה להאמין, אבל מתברר שכתב היה מהילדים הקטנים שנורא מפחדים ממים. דווקא בגלל זה הוריו התעקשו להכניס אותו מגיל צעיר לבריכה ללימודי שחייה אצל מאמן שהתמחה בילדים נכים. זה לקח 4-5 שנים עד שהמאמן החל לשים לב שיש כאן פוטנציאל ספורטיבי גדול. תוך זמן קצר כתב הגיע לויינגייט, ומשם לאיל”ן חיפה לידי המאמן יעקב ביננסון.
“המטרה הגדולה שלי היא להגיע לפריז 2024”, הוא אומר בנחרצות. “אני עושה הכל כדי להגיע לשם. בית הספר שלי מתחשב בי מאוד, וחשוב להם שאני אצליח. זו זכות בשבילי לייצג את המדינה בעתיד, ואני אלחם בשיניים בשביל להגיע להישגים. אני מתכוון להגשים את כל החלומות שלי, ובמיוחד לעמוד על הפודיום, לשמוע את התקווה ולהניף בגאווה את מדליית הזהב”.
אסף יסעור: הילד שהתחשמל והפך לתקווה אולימפית
את הסיפור של אסף יסעור כמעט אין אחד במדינה שלא מכיר. כשהיה בן 13 הוא טיפס על מבנה של חברת החשמל ברמת הגולן כדי להוציא כדור שנתקע, מעד ונגע בכבל מתח גבוה. התוצאה הייתה טראגית: יסעור התחשמל, נפצע קשה מאוד, ובעקבות זאת נאלצו הרופאים לבצע כריתה של שתי ידיו.
היום הוא כבר בן 18 וחצי, ונחשב לתקווה הפראלימפית לקראת טוקיו 2021 בענף הטאקוונדו. מהקורונה, שעשויה אולי להביא לביטול המשחקים, הוא לא מודאג, אפילו להיפך. “היא באה לי בול בזמן”, הוא מפתיע בשיחה עם “שווים”, “הייתי אמור להתחרות במוסקבה ולהשיג את הקריטריון הפראלימפי בתחרות המיונים, אבל זה נפל גם על יום ההולדת שלי וגם יום אחרי יום הפציעה שלי, כך שזה נתן לי זמן להתגבר ולהתכונן כמו שצריך לקראת שנה הבאה”.
אחד הדברים שעזרו לו בתקופת השיקום היה הספורט. “באחת הפגישות בבית החולים הזכירו את ענף הטאקוונדו, שלא היה מוכר לי, אבל מהרגע שהגעתי אליו לא יכולתי לעזוב אותו. יותר מאוחר נפגשתי עם מאמן נבחרת ישראל יחיעם שרעבי, ובדיעבד הבנתי שהוא כבר ידע שאני אהיה מתחרה רציני, ושיש לי את כל הנתונים להצליח בספורט”.
יסעור חושב שהיה לו מזל גדול באותו אירוע קשה ברמת הגולן. “אין ספק שקרה לי נס גדול, גם שנשארתי בחיים מההתחשמלות, וגם שמצאו לי את הפיתוח הטכנולוגי הזה – ידיים ביוניות”, הוא אומר. “בזכות הידיים האלה חזרה לי העצמאות שלי. לימדתי את עצמי איך להשתמש בהן בשביל הצרכים היומיומיים שלי, ויש לי כיום את הבחירה אם להשתמש בפרוטזות או לא”.
לקראת המטרה הקרובה, טוקיו 2021, הוא מרגיש מוכן: “לשם אנחנו מכוונים, אני בכושר טוב, וגם אם לא יילך בטוקיו, יש את פריז 2024. בכל מקרה, החלום הגדול הוא לעמוד על הפודיום במקום הראשון ולשמוע את התקווה”.
אסאד מחמיד: הכדור שער נשאר במשפחה
אסאד מחמיד,בן 15 מאום אל פאחם, נחשב לכוכב עולה בענף הכדור שער עיוורים ולקויי ראייה. למתעניינים בענף השם הזה עשוי להישמע מוכר, מכיוון שהוא אחיה הקטן של קפטנית נבחרת ישראל בכדור שער עיוורות, אילהם מחמיד. כמו אחותו, גם הוא לקוי ראייה בשל מחלה תורשתית.
“אהבתי את המשחק, ומגיל 7 כבר הלכתי בדרך של אחותי”, הוא מספר ל”שווים”. “עכשיו אני בנבחרת העתודה של ישראל ומתאמן גם עם הנבחרת של הבוגרים. במקביל, אני מייצג את קבוצת ניר העמק בתחרויות השונות”.
כדי להשתפר, מחמיד מתאמן לא מעט עם אחותו. “אפשר רק ללמוד ממנה”, הוא מפרגן, “היא מעניקה לי את כל התמיכה שאני זקוק לה, ותמיד טוב שיש עוד אחד שמבין את המשחק. למי שלא יודע, בכדור שער אין תפקידים ברורים, כולם עושים הגנה והתקפה יחד”.
על המטרות שניצבות בפניו הוא אומר: “אני רוצה להיות בטוקיו ובפריז. זה מה שאנחנו עובדים עליו כל כך קשה. בשבילי להיות שם זה חלום גדול. אנחנו משתפרים בנבחרת ממשחק למשחק ומקווים להגיע הכי רחוק שרק אפשר. זה לא פשוט, אבל אנחנו עובדים קשה ונגשים את כל החלומות שלנו”.
רון וולפרט: שוחה, בתקווה, כל הדרך למדליה
רון וולפרט, בן 17 מרחובות, נולד ללא יד ימין. מגיל צעיר הוריו חיפשו ענף כלשהו שייתן לו איזון בחיים, וכך הוא מצא את השחייה. הוא הוא נחשב לשחיין מצטיין ולתקווה פראלימפית גדולה.
כשוולפרט נולד, ההורים הופתעו מכך שלתינוק הקטן שלהם אין יד. “הייתי אמור להיות ימני בכלל”, הוא צוחק, “אך התרגלתי כבר לחיים בשמאל. אני רגיל לבצע הרבה דברים ביד אחת, בין אם לשחק בפלייסטיישן או לאכול. התאמתי את עצמי לחיים האלה מגיל צעיר מאוד, ועכשיו ממשיכים הלאה לעבר האתגרים הבאים”.
בשחייה הוא התאהב די מהר: “הבנתי שאני רוצה לשחות יותר פעמים בשבוע, פחות ברמה הטיפולית, אלא יותר בכיוון התחרותי. ניסיתי גם ענפים אחרים. הייתי בחוג טניס, בקראטה, אבל תמיד חזרתי לשחייה”.
ההכנות לאולימפיאדה די נתקעו מבחינתו עקב הקורונה והאיסורים השונים. למרות זאת, וולפרט ממשיך להתאמן במרץ על מנת להיות מוכן לטוקיו 2021. “עדיין לא השגתי את הקריטריון הפראלימפי”, הוא אומר, “אבל אני ממש קרוב לזה. זכיתי בלא מעט מדליות בישראל וגם בחו”ל, השתתפתי באולימפיאדת הנוער באיטליה, שם זכיתי במדליית ארד, והייתי מקום תשיעי באירופה. אני אעשה הכל כדי להשתתף באולימפיאדה בשנה הבאה”.
ארתור חסון: נפל מקומה שישית, שרד והפך לספורטאי
ארתור חסון, בן 18, חבר קבוצת איל”ן רמת גן, עבר טרגדיה שכמעט אין סיכוי לצאת ממנה בחיים. בגיל שנתיים וחצי, בעת שהתגורר עם משפחתו ברוסיה, הוא נפל ממרפסת הקומה השישית בבניין שבו גרו, נפגע קשה מאוד ונותר משותק ומרותק לכיסא גלגלים.
כיום חסון הוא כדורסלן איל”ן רמת גן ונבחרת ישראל בכיסאות גלגלים. “לא ממש הייתי צריך להתגבר על מה שעברתי, מכיוון שככה אני זוכר את עצמי מאז ומתמיד”, הוא מספר ל”שווים”. “ההורים עזרו לי שנים רבות, והאימונים הרבים של הכדורסל עוזרים לי היום”.
בימים אלה חסון עומד לקראת גיוס לצה”ל, וככל הנראה הוא יתנדב. בינתיים, הוא לומד 5 יחידות ביולוגיה וחולם לשרת במודיעין, וכך לתרום למדינה.
מלבד כדורסל, שהוא משחק מילדות, חסון גם שוחה, אך לא בפן התחרותי. בעוד מספר חודשים הוא וחבריו לנבחרת יתמודדו באליפות אירופה, והם מקווים להגיע יחד להישגים. “אנחנו עובדים מאוד קשה לקראת האליפות ומכוונים הכי גבוה שרק אפשר”, הוא אומר. “יש לנו שחקנים טובים, ויש לנו סיכוי טוב מאוד להעפיל לאליפות העולם. אנחנו נבחרת מאוד מגובשת, למרות פערי הגילאים בין השחקנים, וכולנו כמו משפחה אחת גדולה. אחרי זה נתחיל להתכונן לאולימפיאדה ולהגשים את החלום האולימפי. המטרה היא להגיע הכי רחוק שאפשר”.
מיה פרי: לא נותנת לשיתוק לעצור אותה
מיה פרי, בת 15 וחצי מזכרון יעקב, נולדה עם שיתוק מוחין (CP) ברמה בינונית ומתניידת בעזרת קביים. מגיל 11 היא שוחה באיל”ן חיפה תחת המאמן יעקב ביננסון, וכעת היא מסומנת כאחת מההבטחות הגדולות למדליה בפריז 2024.
“אני מתאמנת שש פעמים בשבוע ועושה את הכל להשתפר”, היא אומרת ל”שווים”. “זה לא פשוט להיות עם CP. למשל, קשה לי מאוד לעלות מדרגות ואני מתקשה ללכת בגלל בעיות בשיווי המשקל שלי. עברתי טיפולים רבים כמו ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה ופיזיותרפיה, בניסיון לשפר את המצב עד כמה שניתן”.
מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא מחוברת לשחייה. “התאהבתי בה, ומשלב מוקדם בחיים חלמתי להיות מדליסטית פראלימפית. אני מקווה שאגשים את החלום הגדול שלי”.
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
פרי החליטה לקחת את החלום צעד אחד קדימה והחלה להתחרות בתחרויות מקצועיות. “ההורים דחפו אותי להצליח, ואני מודה להם על כך, וגם לאיל”ן”, היא מפרגנת, “אני מקווה שאגיע לתוצאות הכי גבוהות שיש בענף”. המודל שלה לחיקוי היא השחיינית והמדליסטית הפראלימפית ענבל פיזרו. “יצא לי לדבר איתה מספר פעמים ואפילו להתחרות מולה”, היא מספרת.
איך היא מצליחה לשלב בין הספורט ללימודים? “בכל יום אני נוסעת מזכרון עד לחיפה כדי להתאמן”, היא עונה, “הלו”ז מאוד צפוף. השילוב לא קל, בייחוד עם הבגרויות. בית הספר תומך בי ומודע להכל, ואני שמחה על כך. העיקר שאני אגשים את כל החלומות שלי”.
* הכתבה בשיתוף מפעל הפיס
עוד בנושא:
“לילה סגול”: ב-3 בדצמבר מאירים את המדינה לכבוד אנשים עם מוגבלויות
