איך מסכמים שנה קשה כל כך, את שנת 2020, שעברה עלינו, קהילת “שווים”, ועל כל ישראל והעולם?
אצבעי שוטטה על דפיו של ספר שאני אוהב מאוד, ובחרה את הקטע המתאים ביותר לתקופה קשה זו. קבלו אותו, מתוך “האור הגנוז” של מרטין בובר, אסופת סיפורים ומשלים חסידיים:
“אמר רבי שלמה: אם רוצה אתה להרים אדם השקוע ברפש ובבוץ, אל תחשוב שאפשר לך להישאר מלמעלה ודי לך שאתה מושיט לו את ידך. עליך לירד כולך למטה, אל תוך הרפש והבוץ. כאן תפוס אותו בידיים חזקות ומשוך אותו ואת עצמך אל האור”.
מה שהוא אומר, בפשטות, זה שבמצב בו אדם שקע בצרות איומות, פיזיות, נפשיות, כלכליות, או כולן יחד, אי אפשר להסתפק בצקצוקי לשון כמו: אוי, מסכן שלי, זה נורא! (אייקון בוכה). חייבים להעמיד עצמנו במקומו ולשאול: איזו עזרה אותו אדם צריך? אולי אני או מישהו שאני מכיר יכול לעזור במשהו, אפילו משהו קטן? והכי חשוב: לא להשאיר את האדם הסובל לבד, מול המסך הריק של המחשב.
תודה לכל האנשים הטובים שהתגייסו לעזור לחבר או חברה, או לאדם לא מוכר. אתם האור שאצור בנו כחברה.
תודה לארגונים החברתיים, שעזרו והגנו על אנשים עם מוגבלויות, על אף שהם עצמם נמצאים על סף קריסה כלכלית.
תודה מיוחדת לאברמי טורם ולצוות נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, שעזרו לפונים הרבים ושנמצאים בחזית המאבקים הגדולים שלנו כקהילה. די להזכיר שניים: המאבק לשינוי מסמך התיעדוף, שהוא חרפה למדינת ישראל כדמוקרטיה וגם כמדינה יהודית, והמאבק נגד אכיפה אלימה של כוחות הביטחון נגד אנשים עם מוגבלויות, לעתים קרובות – על רקע מוגבלותי.
עוד מעט הופכים דף ביומן לשנת 2021. אני רושם בראש הדף החלק: המשטרה עדיין מסרבת לשתף פעולה בנושא הריגתו האכזרית, על לא עוול בכפו, של איאד אלחאלק, אוטיסט ערבי ממזרח ירושלים. רק אתמול ביקשתי לראיין גורם משטרתי מוסמך שיספר לנו, קהילת “שווים”, מהם הלקחים שהופקו ממוות נורא זה. נעניתי בשלילה. לפיכך, שנת 2021, תעמוד מבחינתי בסימן: יותר ביטחון פיזי לאנשים עם מוגבלויות.
ושרק נהיה בריאים.
