"דרך הכתיבה ניסיתי להראות שאני טוב וחזק יותר מאשר השומעים"

מדי שבועיים אנחנו מביאים כאן סיפור של יוצר אחד עם מוגבלות ויצירתו. והפעם הסופר גונן נשר, כבד שמיעה

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
"בין חירשות ליצירה, בין ליקוי לגילוי". גונן נשר

תעודת זהות

"אני גונן נשר, בן 52, מתגורר בקיבוץ שער העמקים, גרוש ואב לשני ילדים, בני 17 ו-14".

ספר קצת על ילדותך ועל ההתמודדות עם המוגבלות

"ילדותי, נעוריי, עלומיי ו'הזדקנותי' עברו ועדיין עוברים בשבילי העיזים של הגבעות והוואדיות המקיפים אותי. בגיל חמש אובחנתי ככבד שמיעה ללא ממצא פתולוגי מוכח, ולמעשה רק מגיל 6 אני מרכיב מכשירי שמיעה. מפני כך ייתכן שהרבה לפני שהתחלתי לשמוע – התחלתי לכתוב. מן ברית בין חירשות ליצירה, ליקוי וגילוי".

כילד עם לקות שמיעה, איך למדת לכתוב?

"על המאור הזה של הכתיבה אחראית אישה מבוגרת בתחילת שנות השבעים שלה שהבחינה ש'משהו לא בסדר עם הילד הזה' ולימדה אותי כתיבה וקריאה בצורה של העתקה. בעצם, שיעורי הכתיב היו שיעורי ציור. היא כתבה, אני העתקתי. כך רכשתי שפה. לא משמיעה, לא מחיקוי של צליל, אלא מתרגול של כתיבה. הוריי לא ממש ידעו או רצו להבין מה יש לי, ובכלל, גדלתי מגיל אפס בבית תינוקות ובבית הילדים הידוע לשמצה של החברה הקיבוצית, שם כולם 'שווים', אין יוצאים מן הכלל".

איך מסתדר ילד ואדם חירש בתוך קבוצת השומעים?

"כל חיי אני בקרב שומעים, מה שמגדיר את זהותי כ'בין כאן לשם', בין הדממה לשמיעה. גם עם מכשירי שמיעה שמעניקים לי מנעד נפלא של צלילים, עדיין קיימת בי מה שאני מכנה 'תודעה חירשית', שמקורה מן הסתם בבור השחור שהייתי בו במשך חמש וחצי שנים כילד חירש בחברת שומעים, שלא ידע שהוא חירש, וחברה שלמה של מבוגרים שאף היא לא ידעה.

"מכל מקום, צמחתי, התבגרתי, למדתי בתיכון המקיף של קיבוץ מזרע, הצטיינתי בספורט ובכתיבה והיו לי המון חברים וחברות שומעים. טיילתי בכל העולם לבדי, תיקשרתי מעולה במדינות זרות בשפתם של המקומיים, כי תקשורת בין אנשים היא בעיקר בעיניים ומהלב. וכן, כתבתי שני ספרים מצליחים מאוד, שלשמחתי זכו בפרסים ובביקורות אוהדות במוספי הספרות ולהמון ראיונות ברדיו ובטלוויזיה".  

במה עוסקים הספרים וכיצד הכתיבה שלך נוגעת לנכותך?

"'לעוף כמו בוב בימון' (2011, הוצאת הקיבוץ המאוחד) ו'קונכיות' (2019\2020, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת הספרנית בעריכת יהודית קציר) הם ספרים על חושים, על הניסיון לגעת במציאות, להמחישה, להחיותה להריחה, לנשום אותה, להנכיח אותה. בגדול, הפרויקט הגדול של חיי הוא למלא חסר, למלא היעדר, להשיב חמצן לריק שאני מסתובב איתו כל השנים. אולי תוצאה של הבור השחור שהיה מנת חלקי עד גיל חמש וחצי.

"למעשה, כל עוד לא שמעתי לא הייתה לי תודעה. כלומר, הזיכרון הראשון של חיי התחיל ברגע שקיבלתי את מכשירי השמיעה. אז החלו גלגלי התודעה להסתובב ולהקליט. לפני כן אני לא זוכר שום דבר. בכתיבה שלי אני מנסה להשלים אובדן, לא להשלים עם האובדן אלא למלא אותו. צלילים, הורים נעדרים, אח ואחות גדולים ממני בהרבה שנים שלא נמצאים בסביבה, ובגיל ההתבגרות בעיקר קושי עם דימוי הגוף שכה מעסיק נערים ונערות, שאצלי היה דימוי גוף חסר, לא שלם, פגום. דרך הכתיבה, לפחות בספר הראשון, היה ניסיון להראות שאני טוב יותר, חזק יותר, עשיר יותר מאשר השומעים. הכתיבה היא בשבילי כמו חוש חליפי לשמיעה. באמצעותה אני מרגיש חי".

מה קורה לך בגוף כשאתה כותב? מתי אתה כותב, במצוקה או באופוריה?

"באופוריה. אדרנלין גבוה מאוד. כמו פסנתרן שמנגן בכל מאודו, מקיש בקלידים במהירות, בכוח בתשוקה. ילדיי עדים כמה מקלדות אנחנו מחליפים בכל פעם שאני 'משתולל' עם הכתיבה שלי. זו תחושה נפלאה. כמו שחייה או ריצה בשדות או אימון איגרוף מול שק או עישוב הגינה. ממכר. לפעמים אני לא מפסיק לכתוב עד שהעיניים כואבות".

מה משרה עליך מוזה? ומדוע לדעתך ספריך הצליחו? איפה נגעת נכון?

"הרגשות והתחושות הן המוזה שלי. לא עלילה או דמות או אירוע. מה שקורה לי בלב, בבטן, בעצמות, בשומן, בשרירים, בשיניים, בחוש הריח. חוש ריח למשל מפעיל אותי חזק מאוד. הוא מעורר אותי לפעולה של כתיבה. הניסיון לכתוב 'ריח', כלומר להמחישו, מאתגר אותי.

"אני חושב שמה שנגע בקוראים ובקוראות הוא לא העלילה. לא המצאתי ז'אנר או עלילה חדשים. הכל הרי סובב סביב יחסים, כסף, גבורה, ילדות, מיניות, אירועים. המטרה שלי ככותב היא לגרום לך כקוראת להרגיש. אפילו תחושה של בחילה. למשל, אחת הביקורות הכי מחמיאות שקיבלתי הייתה מקוראת שכתבה לי שבקטע מסוים היא חשה בחילה מתיאורים מסוימים של אוכל או מיניות. מבחינתי זו המחמאה הכי טובה, והיא מוכיחה לי שעשיתי את המלאכה היטב. או שגרמתי למישהו להתגעגע, לבכות, לצחוק, לקום ולעשות מעשה. למשל, גבר שקרא תיאור של סצינה ממסעדת בשרים בספרד סיפר לי שהוא סיים את הספר ורץ לסטקייה הקרובה, ויש עוד דוגמאות רבות. אפילו כעס עוררתי בקהלים מסוימים, וזה מבחינתי אומר: כתבתי היטב".

האם לדעתך היית מגיע לכתיבה ללא המוגבלות? האם אתה חושב שכל יוצר הוא קצת נכה?

"אני מניח שבהיותי לא חירש או כבד שמיעה, כלומר 'נטול רבב', כי אז היצירתיות הייתה באה לידי ביטוי במקום אחר, כי יש לי גם ידיים טובות ודמיון והרבה רגישות. למשל כמו לאבי או לאחי, שניהם שומעים ומצטיינים כל אחד בתחום אחר. ועם זאת, הליקוי שימש ומשמש עבורי כמנוף רב עוצמה ל'גילוי'. אולי לא בכדי בחרתי להמשיך עם הקו של הכתיבה גם אחרי שכבר בגרתי ועמדתי על שתי רגליים ושמעתי בעזרת מכשירי השמיעה. המילים, הסימנים, התקשורת, זו הדרך שלי לתווך קודם כל את המציאות הפיזית אליי, ואחר כך לתווך את המציאות האישית שלי אל האחרים.

"מישהי פעם כתבה לי: 'בלי מכשירי שמיעה אתה שומע אותי הכי טוב'. זו הייתה אהובה, וכמובן המטרה הייתה כאן לאינטימיות. כלומר, מצד אחד נולדתי בילט אין עם רגישויות, מצד שני מודה בשמחה על המתנה הזו של החירשות, שמעניקה לי ערך מוסף ולא 'נכות'. ביומיום כמובן יש תקלות וקשיים כגון מענה טלפוני ושירותים שונים (למשל, לקבוע תור לחיסון קורונה זה בלתי נסבל מבחינתי בטלפון), אבל יש מיליון יתרונות. למשל, לישון בלי מכשירי שמיעה ולא לשמוע נביחות או נחירות של פרטנרית".

*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

גם כשמצליחים כמוך, מאוד קשה להתפרנס מכתיבה. ניסית? זה אפשרי להתפרנס מאמנות?

"כמו שאמרתי, אני גרוש, מתפרנס בקושי מעבודות שונות, ומדי פעם מופיע בפני קהל עם הספרים שלי. בארץ יש אולי שניים שמתפרנסים מכתיבה: מאיר שלו ואיריס אליה כהן. בעיקר מהרצאות ורבי מכר. ההכנסה העיקרית שלי מהספרים הייתה פרסים ספרותיים נאים או מפגשים עם קהל, אך לא מספיק. זה לא משהו קבוע. גם תמלוגים זה כסף קטן. יש לי לשמחתי עבודה כשכיר בעסק מצליח, כך שאני מסיים את החודש בזכות. אני מכיר גם אמנים ואמניות מתחום האמנות הפלסטית (פיסול, ציור) שמקבלים אלפי דולרים על יצירה, אבל שוב, זה לא משהו על בסיס חודשי. אפילו שחקני קולנוע בארץ מרוויחים גרושים. כולנו בסירה הזו של הישרדות, והקורונה מן הסתם לא שיפרה זאת. אבל אני משתדל תמיד לרצף, לצבוע, לשפץ בבית רהיטים ולשתול עוד עץ. הבית שלי כבר מוקף 26 עצי פרי ששתלתי בימי הולדת של ילדתי וילדי".

המדור הקודם:

לאיזה אמן אין מוגבלות? מדור חדש

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

Avatar

רותי זוארץ

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״