פסק הדין הזה של בית המשפט העליון מה-1.2.2021, הזכיר לי מיד תמונה מהעבר. אמא שלי אוחזת את ראשה בין כפות ידיה ושואלת: “אבל מה יהיה? ישלחו אותי לכלא!” היא נראתה מבועתת.
באותו יום, כחודשיים לאחר תחילת לימודיי בכתה א’ (כיתת תקשורת), הודעתי לה בבכי שכשל כוח סבלי ואני לא רוצה יותר ללכת לבית הספר. הכתובת הייתה על הקיר מזה זמן מה – מעשים שמשרד החינוך התייחס אליהם לאחר מכן כ”רשלנות” ו”מעידה חד-פעמית של המחנכת והמנהלת”, ואני מכנה: “התעללות פיזית, נפשית ורגשית”.
אף על פי כן, מעל ראשם של הוריי, ולא מעל ראשו של בית הספר, ריחף סעיף 4 האימתני בחוק לימוד חובה תש”ט – 1949: “הורים של ילד בגיל לימוד חובה, או של נער בגיל לימוד חובה, חייבים, כל אחד מהם, לדאוג לכך שהילד או הנער ילמדו באופן סדיר במוסד חינוך מוכר”, ואם זה לא קורה: “דינו של כל אחד מהוריו מאסר שני חודשים או קנס אלף לירות”. אמא שלי מילמלה: “אני לא רוצה ללכת לבית סוהר, כי אני לא אוכל משם ללמד את איל…”.
בסוף, אמא התעשתה, גלשה קצת באינטרנט, וביום המחרת כבר ישבנו ליד דלתה של קב”סית. לא, לא קצינת בתי סוהר, קצינת ביקור סדיר, או כהגדרתה בתת סעיף 4.(ב)(3): “עובד המדינה או עובד רשות מקומית ששר החינוך והתרבות הסמיכו לעניין זה”, שהוא עניין היעדרותי מבית הספר.
הקב”סית שמעה את מה שקרה לי בבית הספר והדריכה את אמא להגיש בקשה לחינוך ביתי, לדרוש שיזמנו ועדה, ולהתעקש, כי אחרת סביר מאוד שהאישור של משרד החינוך יתמהמה זמן רב. אמא כינסה במשרד החינוך מפגשים וועדות, וגם הטרידה את העיריה באופן שווה (כי לשני הגורמים האלה יש אחריות שווה לילד שלא הולך לבית ספר), עד שהמסר הופנם: האישה הזו מטרידה יותר משהיא מוטרדת. המערכת פלטה את גזר דינה: “לא נמצאה לנ”ל מסגרת חינוכית חלופית. הטלנו על המפקחת למצוא”.
אני בן 19 וחצי, המפקחת לא מצאה לי מסגרת חלופית עד יום יציאתה לפנסיה. במשרד החינוך ובעירייה גרסו באופן קבוע את תוכניות העבודה הפדגוגיות ואת הדו”חות השנתיים של תוצרים ותפוקות שאמא חיברה בשבילם, בתוספת תמונות, ולאחר מכן טרחו לאבד את התיקיות במחשב מבלי שאיש קרא על מעלליי, ושקט ושלווה שררו בחינוך הביתי.
סירבו לדבר בשפת המערכת
לנו זה לא קרה. הוריי לא חויבו בעונש מאסר או בקנס כספי, אבל זה כמעט קרה למשפחה אחרת, בה ההורים החליטו לא לשלוח יותר בת עם צרכים מיוחדים לבית הספר, באמונה שלמה שכך ייטב לילדה. “כל מעייניהם נתונים לטובת הקטינה”, כתב עליהם שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון בפסק דינו.
מדובר במשפחה עם ארבעה ילדים, שלכולם צרכים מיוחדים, וההורים החליטו לא לשלוח יותר את הצעירה שבהם לבית הספר היסודי בו למדה. בינתיים, היא כבר הגיעה לגיל של חטיבת ביניים, וההורים דחו את הצעות השיבוץ שקיבלו. הם הודיעו שהם עדיין רוצים “לשלבה במסגרת חינוכית המספקת את צרכיה”.
תגובת המערכת מוכיחה שהבררנות ההורית הזו אינה לרוחה. הדחייה הזו מעליבה את המערכת, והיא מגיבה בניסיון להוכיח את הטיעון הבא: אם אנחנו לא מתאימים, ההורים – עוד פחות. לטענת הרשות המקומית, ההורים לא הקפידו על לימוד סדיר לילדתם, ולא ניסו להסדיר באופן רשמי את המצב. כלומר: הם לא הגדירו מחדש מהי הסביבה הלימודית של הילדה. מהי המסגרת שלה. למשל, חינוך ביתי. אין פירושו של דבר שהם לא פעלו ללמדה או לחנכה, אלא שהם לא דיברו, אפשר לומר אפילו, סירבו לדבר בשפת המערכת. המערכת רוצה הגדרה, כללים, אפשרות לבדיקה ולכימות של הלימוד.
a*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
בית משפט השלום קבע כי ההורים לא הוכיחו שהטיפול בבתם היה לקוי בבית הספר. אני תוהה אם המקרה שלי היה מגיע לסף ההוכחה הנדרש של בית המשפט, אם היה מצליח בכך. הילד שהייתי אני שתק, היה ברגרסיה, והמערכת הייתה חזקה וטבלה בצדקתה. ההבדל היחידי בין המקרה שלי למקרה הנדון הוא שהורים מסוימים לא נרתעים מעימות עם המערכת בשפתה-שלה. לא נותנים למערכת לגבור על זכויותיהם הטבעיות כהורים, על תחושותיהם ובחירותיהם כהורים, למען טובת הילד. לא כולם יכולים לעשות זאת.
שלחו יד לכיס ההורים
התוצאה הפרדוקסלית באותו מקרה הייתה שהרשות המקומית שלחה יד לכיסי ההורים (שכנראה ריקים, כי אפילו לא יוצגו בבית המשפט על ידי עורך דין) – בשם טובת הילדה. כלומר, טובת הילדה מחייבת שלהוריה יהיו פחות כסף. שימו לב לעונש המרתיע שקבע בית המשפט: חודשיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, קנס של 5,000 שקל לכל הורה, או 40 ימי מאסר במקום קנס. כמו כן, התחייבות על סך 10,000 שקל הושתה על כל אחד מההורים, כדי שלא יחזרו על העבירה של הרחקת בתם מבית הספר.
בסוגריים, הרשו לי להוסיף המלצה חמה: הביטו מה קרה להורים האלה, שאפילו בית המשפט הגדיר כחלשים ומוחלשים, ואל תגיעו לעולם לערכאה משפטית, ובוודאי שלא לשלוש ערכאות, ללא ייצוג של עורך דין. זו הייתה בחירתם של ההורים. אני משער שהיא הוכתבה על ידי אילוצים כלכליים, והיא עלתה להם ביוקר. הורה יכול להציע לבית המשפט רק את דמעותיו, כאביו ומצוקותיו, ולא סעיפים משפטיים. לצורך השוואה, בזמן הזה החליפה הרשות המקומית שתי עורכות דין בהליך משפטי ספציפי זה.
ההורים עירערו, אבל בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט העליון אישר להם לערער אליו, אבל רק בנושא העונש הכספי, וזה היה מזלם. השופט אלרון הסתייג מהעונש החמור, וציין ששני ההורים לא עובדים כי הם “מקדישים את זמנם לטיפול בילדיהם”.
“הטלת עונשי קנס על כל אחד מהמבקשים על סך של 5,000 שקל, לצד התחייבויות המסתכמות ב-20,000 שקל, וכן עונשי מאסר מותנים, עלולים להוביל לבסוף לפגיעה חמורה בארבעת ילדיהם – אשר שלושה מהם קטינים, ולכולם צרכים מיוחדים” (ההדגשה היא במקור).
השופט ביקש (כמעט התחנן): “נכון להעניק להורים אלו – למבקשים בפרט – כל תמיכה וסעד אפשרי על מנת להקל עימם… באיזון שבין השיקולים השונים, לנוכח הנסיבות הייחודיות של תיק זה, והחשש כי העונשים שנגזרו על המבקשים, ובפרט עונש המאסר המותנה, אשר יכול להביא אותם אל מאחורי סורג ובריח, יפגעו בסופו של דבר בילדיהם הקטינים בעלי הצרכים המיוחדים…אני סבור שיש להקל עימם”. השופט עשה כל שביכולתו והקטין את סכום הקנס למינימום. כמו כן, ביטל את עונשי המאסר המותנים. הוא גם לא חסך מאמצים ופנה שוב ושוב להורים בבקשה שישתפו פעולה עם הרשויות, כדי שלא יגיעו שוב למצב זה.
איבדו אמון ברשויות
כן, חינוך ביתי זה לא פיקניק. נדמה לי שאחרי סגרי הקורונה רוב ההורים במדינה כבר מבינים את זה. הנזק הכלכלי הנלווה הוא הקשה ביותר. אני יכול לספר להם, מניסיוני, שבהחלטתם להרחיק את בתם הצעירה ביותר מבית ספר, הורים אלה בעצם לקחו על עצמם גם לממן את טיפוליה. קצת לפני שאני יצאתי לחינוך ביתי, החליט משרד החינוך שכשילד יוצא לחינוך ביתי, הכסף – כלומר התקציב של אותו ילד כתלמיד – נשאר בבית הספר. ואם הוא ילד עם מוגבלויות שזקוק לטיפולים, בית הספר ישתמש גם בשעות הטיפולים ובמטפלים לטובת ילדים אחרים.
פסק הדין הזה צובט את הלב. אני חושב שהורה צריך להאמין בכל לבו שבית הספר לא רק שלא תורם, אלא ממש מזיק לילדו בשביל להתחיל לצעוד בנתיב הזה. ההורים הספציפיים האלה לא נאשמו בכך שמנעו מילדיהם הבוגרים יותר, שיש להם צרכים מיוחדים, ללכת לבית ספר. הם עשו זאת רק לגבי ילדתם הצעירה. מבין השיטין עולה כי המשפחה הזו ככל הנראה איבדה כל אמון ברשויות וסירבה לשתף אתן פעולה. אפילו עם הסניגוריה הציבורית, שהשופט הציע.
הבה נדמיין לרגע שההורים יחליטו לקבל את הצעתו של השופט ולצעוד שלובי יד עם דרישות המערכת. הם יורידו מהאינטרנט את הבקשה לאישור חינוך ביתי ובשפת המערכת: “חינוך ביתי – פטור מחוק לימוד חובה”, ויחוו “טראומה לא קטנה”, כדברי אמא שלי. משרד החינוך יבקש מהם לנסח מסמך המפרט את תפיסת העולם החינוכית שלהם, ולצרף לכך תוכנית לימודים הבנויה לפי אשכולות לימוד, שתכלול התנסות פרקטית ליישום תיאוריות ופיתוח כישורים של “פתרון בעיות, בניתוח, בסינתזה, בקומוניקציה, באיסוף מידע, בחקירה, ברפלקציה ובשימוש בטווח של טכנולוגיות, כולל טכנולוגיות מבוססות-מחשב”.
מדי שנה יגישו ההורים דו”ח מפורט של תוצרים ותפוקות. אצלנו בבית התלהבו מאוד ממתן הזדמנות לתכנן ולבצע לימוד שמרחיב את הדעת ולא מצמצם אותה, כפי שעושים בבית ספר ממוצע. סבתא ציינה בקורת רוח שמשרד החינוך דורש הרבה יותר ממה שהוא דורש ממורה ממוצע בכיתה ממוצעת, וזה רק מראה כמה הוא מעריך את החינוך הביתי. כשגילינו שאיש אינו קורא את הדו”חות או שומר אותם, ושמשרד החינוך והרשויות המקומיות השתמשו בתנאים האלה רק כדי לרדוף אנשים שהם לא חפצים ביקרם, כל מיני קבוצות שוליים שנראות לרשויות חשודות, הוטל מום בשמחת המשפחה, וגאוות היחידה צללה בחדות אפיים, אבל החינוך הביתי שלנו לא הפסיק לשאוף למצוינות.
התעמרות בשם “טובת הבת”
במידה רבה מאוד, משפחתו של ילד שמוצא עצמו נושר ממערכת החינוך עלולה, ואולי אף זכאית, לחוש חוסר אמון כזה. משרד החינוך והרשות המקומית עושים ככל יכולתם להטיל את האחריות זו על זה (וההיפך). שניהם כאחד עושים כמיטב יכולתם בשביל למנוע “בריחת לקוחות” ממשרד החינוך. בכל מקום שבו ניתן להקל ולעזור, הם מוסיפים הכבדה על גבי הכבדה בצורת חוזרי מנכ”ל או תורה שבעל-פה העוברת מפקיד לפקיד.
למשל, בניגוד לתקופה בה עברתי לחינוך ביתי, עכשיו כבר מחייבים ילד בחינוך ביתי להיות רשום פיקטיבית בבית ספר כלשהו בשביל לקבל סיוע. או שהמשפחה מוותרת על סיוע בכלל. למשל, אם ההורים רוצים שהילד יקבל שירות לימוד פרטני כפי שאני קיבלתי, מחייבים אותו להירשם פיקטיבית לבית ספר במקום מגוריו, שאגב ייהנה מתקציביו של הילד. כך אין נשירה מבתי ספר, רק ילדים שפשוט לא באים אליו. גם רישום פיקטיבי לא תמיד מבטיח את העזרה, וכך נגזלות זכויותיו החוקיות של התלמיד עם הצרכים המיוחדים, משל לא היה ולא מתקיים מחוץ למערכת הבית-ספרית.
מה שמעורר חלחלה יותר מכל בסיפור הזה הוא שהרשויות האמונות על טובת הילד (הרשות המקומית ומשרד החינוך) בחרו להפנות את כל כוחן הרב להענשת ההורים, הענשה כלכלית, במקום להענקת פתרונות חלופיים שנמצאים בהישג ידן. הן עשו זאת בשם “טובת בתם”. קוראים לכך עריצות שלטונית.
