תרקוד – היא לא אמרה לי. היא לא אמרה לי תרקוד. לא אומרים לאדם דיספרקטי, עם קושי לתכנן פעולות, לרקוד.
ענת יכין יודעת מה לא אומרים לאנשים שהסכסוך שלהם עם גופם מר וחריף יותר מהסכסוך במזרח התיכון. לחברתי, ומהיום מורתי לריקוד משולב, יש שיתוק מוחין והיא מתניידת בעזרת הליכון ובכיסא ממונע. היא גם ליצנית רפואית. פגשתי אותה בהכשרה מקצועית שנערכה בתקופת הקורונה. כל משתתף ישב תחת גפנו ותאנתו בריבוע הזום שלו באינטרנט. ענת אמרה: “אני רק-ד-נית של מחול משולב”, והוסיפה: “בקונטקט אימפרוביזציה”, ואני ניסיתי לדמיין אותה עושה שפגט, פְּלִיֶיה ורֶלֵווה בכיסא שלה.
ענת, שכנראה ראתה על פני כולנו סימני שאלה דומים, פרצה בצחוק מתגלגל וציטטה את מרתה גרהאם: “רקדנים גדולים אינם גדולים בגלל הטכניקה שלהם, אלא בגלל התשוקה שלהם”. בשביל הילדה שמגיל צעיר הלכה לצפות בשיעורי מחול עם אמא שלה, שהיא רקדנית לשעבר, ריקוד קונטקט הוא הבית, לא זירת קרב.
בדף הפייסבוק של “ריקוד שווה – מחול משולב” היא מספרת: “כמו רוב הילדים, כשהייתי קטנה אהבתי מוזיקה וקצב וחלמתי להיות רקדנית, אבל לא חשבתי שהדבר אפשרי בגלל המגבלה שלי. בגיל ארבע עשרה הוצע לי להשתתף בחוג ריקודים לילדים עם מוגבלויות, עם כיסא הגלגלים שלי, ומאז התאהבתי בעולם הנפלא של הריקוד והתנועה”. החלום שלה היה “ללמד אנשים עם מוגבלויות לרקוד ולהרגיש טוב בגוף שלהם”.
גם אני רציתי להרגיש טוב עם גופי, בתוכו. רציתי לכרות איתו ברית שלום, כפי שענת עשתה עם הגוף שלה. אז נרשמתי לשיעור של ענת בזום, יחד עם כל מיני זרים גמורים. זו נראתה דרך טובה להכיר חברים חדשים. נדבר קצת, נרקוד קצת, רק שהרעיון של “נרקוד קצת” היה מוזר ואפילו מבהיל.
האינטרנט ניחם אותי וסיפר לי שקונטקט אימפרוביזציה זו צורת ריקוד שמחבקת את כולם באהבה ומכילה הכל. רוקדים יחד, בשוויון גמור, אנשים עם מוגבלות ובלי מוגבלות, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, רקדנים מקצועיים ואנשים ללא ידע במחול. בסרטונים ראיתי עולם ומלואו: מרקדנית שקיפצה על קביים וזוג רקדנים, אישה וגבר על כיסא גלגלים, שרקדו ריקוד עם כוריאוגרפיה מהממת, ועד אנשים שהתמקדו במשחקי איזון משקל או חקר התחושה בעת הנעת איבר מסוים בגוף. רוחי נפלה עד מאוד. אני לא אדם ספונטני או “זורם”. לא ידעתי איך להתכונן לזה.
המסך הורם, ובזום ניגלו מספר אנשים לא מוכרים, עם הבעת חרדה ששיקפה גם את שלי. ענת אמרה: “בקונטקט חשוב מה שמרגישים בפנים ולא מה שנראה כלפי חוץ”. היא הסבירה שריקוד הקונטקט מפתח דיאלוג של אדם עם עצמו ועם גופו, בינו לבין זולתו, בינו לבין החלל הנראה לעין והמורגש בפנים. אין נכון ולא נכון. אפשר לבכות, לצחוק, לצרוח. העיקר – להקשיב, לחוות.
היא עטפה אותי, במילים עדינות, המיסה לאט את כל גושי הפחד והבושה בגוף הזה, שלא עושה מה שאומרים לו. בבטן, בידיים, בצוואר, בפנים. כל אדם מגיב אחרת לתחושת ההקלה. אני הגבתי בצחקוק, קמתי ופרצתי בריקוד מאולתר בסלון. אני זוכר במעומעם שרקדתי עם הידיים, הצוואר, שמיכה, כריות, עם אמא שלי, עם הקירות סביב… עפתי!
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
מולי, בזום, ראיתי את החברים החדשים רוקדים. כל אחד היה שקוע בעצמו, בקשב שלו, בשמחה שלו, ובו בזמן נדמה היה שאנחנו רוקדים זה מול זה, זה עם זה. חוויה מיוחדת במינה. לאחר זמן מה קולה של ענת הנחית אותנו על הכיסאות, והרגשתי תחושה של שלווה פנימית. הכל היה לפתע נקי כל כך. לא הייתה בגוף בושה. מצאתי את החופש שכל כך חיפשתי.