שבץ של חוט השדרה הוא תופעה נוירולוגית נדירה ביותר. הסטטיסטיקה העולמית מדברת על אחד למיליון וחצי אנשים שילקה בו במהלך חייו. נטע גנור (41), אמא לילד מראשון לציון, היא מהנדירים האלה, וכשעוברים על קורות חייה מבינים מהר מאוד שהיא יוצאת דופן בעוד הרבה מובנים אחרים. רשימה חלקית בלבד: היא בוגרת תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני במינהל עסקים ומערכות מידע באוניברסיטת תל אביב; היא עובדת כמעצבת חוויית משתמש בחברת היי-טק גדולה; והיא גם אמנית שמצאה דרך לעקוף את השיתוק ממנו היא סובלת ולצייר ציורים מדהימים בעזרת הפה בלבד.
ספרי על הנכות שלך ואיך היא השפיעה עליך
“בגיל 15, בתוך חצי שעה, הפכתי למשותקת מהצוואר ומטה כתוצאה משבץ של חוט השדרה. זו תופעה נוירולוגית נדירה ביותר על רקע אוטואימוני (מצב שבו הגוף תוקף תאים של עצמו). השיתוק הפך אותי לתלויה בצורה מוחלטת באדם אחר שיעשה עבורי את כל פעולות היומיום הכי קטנות, שאנחנו לוקחים הרבה פעמים כמובנות מאליהן. הייתי צריכה למעשה לעבור בזמן קצרצר ממצב של עצמאות מוחלטת למצב של תלות מלאה. עברתי תהליך בו ממצב של אבל על אובדן התפקוד הפיזי שלי, הגעתי למקום בו אני שלמה עם גופי וחיה חיים מלאים ומאושרים לצד הנכות.
“כמובן שלנכות שלי הייתה השפעה גם על כל הסביבה המיידית שלי, לרבות המשפחה. אמי נאלצה להפסיק לעבוד, וכל המשפחה נאלצה ‘לבלות’ כ-3 שנים קשות סביב מיטת בית החולים השיקומי ששהיתי בו, ואחר כך גם לעבור למרכז ולבנות בית המותאם לצרכיי. זה בעצם שינה את אורח חייהם, במקביל לשינוי שאני חוויתי”.
מדוע בחרת דווקא בציור?
“מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה שמחוברת ליצירה ואמנות. אהבתי לעבוד עם חומרים מכל הסוגים, לפסל, ליצור מלאכות יד. יצירת מיניאטורות הייתה אהבה גדולה במיוחד. זו הייתה התשוקה שלי. ברגע שהפכתי למשותקת והאצבעות שלי הפסיקו לתפקד, נלקחה ממני היכולת לעסוק במה שהכי אהבתי. כשנחשפתי לראשונה לעולם הציור בפה, דרך ציירת פה שראיתי בפעולה, זה הצית בי מחדש את התשוקה הזו. הבנתי שאני יכולה לחזור ולעסוק באמנות. אמנם בצורת ביטוי שונה ובדו-מימד ולא בתלת-מימד, אבל זו הייתה ההזדמנות שלי לחזור להיות יצירתית שוב, ולבטא את עצמי מבחינה אמנותית. מהר מאוד התפתח רומן ביני לבין הציור, ותוך מספר חודשים של תרגול הגעתי למצב שאני מציירת עם הפה כמו עם היד”.
האם נכותך משפיעה על אומנותך וכיצד?
“כן, למרות שלא כל כך באופן ישיר. כל אמן יוצר אמנות באופן שהוא ייחודי לעצמו, ממש כמו טביעת אצבע. הנכות במובן מסוים היא גם חלק ממני, כך שהיא בהכרח גם חלק מהאמנות שאני יוצרת, אבל הנכות אינה מגדירה אותי כאדם. אני הרבה יותר אמא, בת זוג, ציירת, אשת הייטק, ישראלית, חובבת טבע וחיות, ועוד הרבה הגדרות, לפני שאני נכה.
“אם להתייחס לאמנות שלי לאורך ציר הזמן, ניתן לראות שלבים בהתפתחותה. כאשר רק התחלתי לצייר, מבחינה טכנית עדיין לא הייתי ברמה מאוד גבוהה, והאמנות שלי הייתה חלק מהתרפיה בבית החולים, ולא נועדה לשום צורך מקצועי. ניסיתי לצייר מעט בסגנון הדומה לציוריו של רנה מאגריט, שמשכו אותי מאוד בהיותם סוריאליסטיים ועוסקים בחקר מושגים ותפיסה. ציירתי השתקפות של מראה כלשהו דרך חלון, כנראה מכיוון שבמשך שנים הייתי בחדר אחד, עם נוף אחד וחלון אחד דרכו התבוננתי אל העולם. גם בהמשך היו לי הרבה ציורים של חלונות דווקא, ואולי זה קשור גם כן.
“לאחר מכן התקבלתי לארגון אמני הציור בפה וברגל. זה ארגון בינלאומי שעל ידי מכירת רפרודוקציות ומוצרים עם הדפסי ציורים עליהם, תומך כלכלית בציירים שעקב מוגבלותם אינם יכולים לצייר עם הידיים. הציורים שלי אז היו ברובם ציורי טבע, חיות ונוף, מאוד אופטימיים ומאוד צבעוניים. לכאורה, לא תואם את מצבי כנכה, אך אולי דווקא בשל כך זה האופן בו ציירתי, כי התחלתי לחוות את החיים מחוץ לשיקום והבנתי שאכן אפשריים חיים כאלה גם במצבי. כמובן שהעובדה שאלו סוגי הציורים שהארגון מעוניין בהם, כי הם הכי מתאימים עבור המוצרים אותם הוא מוכר, גם כן תרמה.
“בשנים האחרונות, בעקבות השיפור ביכולת הטכנית שלי לתאר דברים מורכבים יותר דרך האמנות שלי, התחלתי לצייר גם דמויות ואנשים, ובהמשך לגעת גם בנושא הנכות. למשל, יש ציור בו רואים אותי ואת בני, איתי, פוסעים יחד בשביל ליד הבית, אני עם הכיסא הממונע והוא לצידי. אימאג’ שהוא לא לגמרי טריוויאלי, אימהוּת ונכוּת. בציור אחר, שהוא חלק מספר שירים שלי שעומד לצאת בהוצאת הארגון, יש ציור של ילדה בכיסא גלגלים אשר מושיטה יד לעבר חד-קרן מעופף. ככל שאני מתפתחת יותר כאמנית, כך גובר הרצון לגעת גם בנושא הזה, אך שוב, לא רק, או לא בעיקר בזה, כי איני רואה אותו כדבר המרכזי המגדיר אותי”.
את חושבת שאילו לא היית נכה היית עדיין מציירת?
“אני חושבת שבטוח הייתי ממשיכה ליצור, אבל לא בטוח שהייתי מגיעה לציור. למעשה, המגבלה ‘הכריחה’ אותי להסתכל על מה שכן יש לי וכן מתפקד בגוף, ואיך אני יכולה להיות יצירתית בדרך בה אני רותמת אותו לטובתי. כל עוד היו לי ידיים ואצבעות מתפקדות, המשכתי לעשות את מה שאהבתי וידעתי לעשות הכי טוב. ציור לא היה בראש הרשימה, אבל עדיין מדי פעם התנסיתי בו. ברגע שהפכתי למשותקת, ידעתי שאם אני רוצה להמשיך ולעסוק באמנות, זה יכול להתאפשר רק דרך ציור, ומהר מאוד זה הפך לאהבה גדולה ומתחביב – למקצוע”.
אולי כל יוצר הוא בעצם קצת נכה?
“אני חושבת שכל אחד מתמודד עם מגבלה או מגבלות כלשהן, בין אם הן פיזיות, נפשיות, מנטליות או קשורות באמונה כזו או אחרת. לכל אדם באשר הוא יש את ‘החבילה’ שלו. באופן דומה, אני מאמינה שגם לכל יוצר יש את סט המגבלות שלו, שמשפיעות על הבחירות שלו מה ליצור, על דרך היצירה, הצורה והרמה בה הוא יוצר. אני מניחה שיש גם יוצרים המבטאים דרך האמנות שלהם את מה שחסר להם/בהם; משתמשים באמנות כדי לברוא לעצמם את העולם שבו הם היו רוצים לחיות. אולי גם אני עושה את זה לפעמים”.
האם אפשר להתפרנס מאמנות?
“בעידן של היום, עם כל הרשתות החברתיות שעומדות לרשותנו, בהחלט כן. צריך רק לדעת למנף את הפלטפורמות הללו ואת הטכנולוגיות לטובתנו, להיות יצירתיים בצורה בה אנחנו משווקים את האמנות שלנו, ולהיות פעילים בסצנה האמנותית ברחבי הרשת. הסצנה הזו מאפשרות כיום לאמנים לחשוף את האמנות שלהם לכל העולם ולהגדיל ולגוון את שוק הלקוחות הפוטנציאלי. זו מתנה גדולה, כי פעם, בלי כל אלה, היה קשה מאוד להתפרנס, ואמנים נחשבו לאוכלוסייה שאולי הכי מתקשה. כיום גם ניתן להנגיש אמנות לקהל על ידי הדפסת רפרודוקציות איכותיות, מה שמאפשר לאמנות להתאים לכל בית ולכל כיס”.
מה משרה עליך מוזה?
“טיולים בטבע גורמים לי לרצות לשלוף את הצבעים והקנבס ולצייר. בדרך כלל בטיולים כאלה אני גם מבקשת ממי שמלווה אותי (לרוב בן הזוג) שישלוף מצלמה ויצלם את מה שאני רואה מולי ורוצה להנציח. אחר כך, בבית, אני משתמשת בצילום כרפרנס לציור”.
לאיזה יוצר נכה היית ממליצה להיחשף?
“הייתי ממליצה על איציק אדיר. איציק, שחבר בארגון אמני הציור בפה וברגל משנת 1972, הוא אמן ציור בפה מבין הוותיקים במדינתנו ובעולם בכלל. הוא בוגר המדרשה לאמנות בבית ברל, גידל והכשיר מורים לעבודה באמנות עם אנשים עם צרכים מיוחדים, ומשתתף בתערוכות אמנות רבות בארץ ובעולם.
הקליקו לארגון אמני הציור בפה וברגל
כתבות קודמות במדור:
“אני יוצר שמתמודד עם קשיים נפשיים, לא ‘נכה'”
