נושאים קשורים

עיריית פתח תקווה בנתה בניין חדש – ושכחה לשים מעלית

בבניין ניתנים שירותים לציבור, שבפועל לא נגישים לאנשים עם מוגבלויות. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות איימה בתביעה – והעירייה התחייבה לתקן את הליקוי

גם אם לעולם לא אחווה תשוקה במציאות, היא קיימת עבורי בספרים

הרומן "אהבות נכזבות" של מילן קונדרה גרם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי מעולם – ואני מקווה מאוד שארגיש יום אחד בעתיד

“למה לילד שלי לא מגיע סל שילוב? כי רציתי שיהיה שף?”

תלמידים עם צרכים מיוחדים שלומדים בחינוך המקצועי לא מקבלים סל שילוב, ובמשרדי העבודה והחינוך מגלגלים אחריות זה על זה. "אלו שני משרדי ממשלה, למה הם לא יכולים פשוט להעביר את הכסף ביניהם?"

ילדים עם CP לא יצטרכו להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות

מדיניות חדשה של ביטוח לאומי צפויה להקל על אלפי ילדים עם שיתוק מוחין. מעתה יקבעו אחוזי נכות קבועים, והוועדה תתכנס רק פעמיים עד גיל 18 ושלושה חודשים
הסתדרות 480-100

עם אוטיזם ודרגות על הכתפיים: המסע המרגש של חיילי “תתקדמו”

שלושה קצינים חדשים על הספקטרום עמדו השבוע על מגרש המסדרים בבה"ד 15. מי שהיה צריך הוכחה ש"גם הם יכולים" – קיבל אותה בענק. טור אישי מיוחד של אודי הלר
ראשיאוטיזםאל תנציחו אותנו, האוטיסטים – שימרו על חיינו

אל תנציחו אותנו, האוטיסטים – שימרו על חיינו

שנה למותו: איל שחל צפה בסרטון המתעד את מנוסתו של איאד אל-חלאק משוטרי מג"ב, שהציף אצלו שאלות קשות

איאד אל-חלאק נמלט מהשוטרים, העובדת מהמרכז מנתקת ממנו מגע. מתוך הסרטון שפורסם בכאן 11

הסרטון שפורסם ב”כאן 11″ לקראת יום השנה למותו של איאד אל-חלאק, הזכיר לנו שהיה פעם ילד/איש בשם איאד. נשמה טהורה בגוף של בן 32.

כשצפיתי בסרטון, נדהמתי עד כמה איאד נראה כמו איאד. אתם מבינים: ימים ספורים לאחר מותו, איאד כבר היה סמל ומפעל הנצחה. נדמה שפניו המצוירים, שנמצאו בכל מקום, מזכירים לנו לא לשכוח. וזה בדיוק הדבר המתעתע בהנצחה: מרוב שזוכרים, שוכחים את העיקר. המראה של איאד בסרטון, רץ קדימה אל מותו, בעידודה הפעיל של אישה שהכיר (ושלא נהרגה איתו ואפילו לא נפצעה מרסיסים באורח פלא), הזכיר לי באופן מכאיב, שבגוף ההוא זרם פעם דם. שהוא נשם. שהוא לא היה חייב למות.

ב-30.5.202 איאד אל-חלאק, אוטיסט ערבי ממזרח ירושלים, נורה למוות על ידי שוטרי מג”ב בחדר אשפה, במרחק לא רק מהמרכז השיקומי אליו הלך כל יום. השוטרים טעו וחשבו שהוא מחבל בגלל התנהגויות אוטיסטיות, כולל חוסר יכולת לדבר.

בעיתונות פירסמו את הצילום האחרון שלו, שהיה עליז וצבעוני. איאד הביט למצלמה, ידיו עוטות כפפות חד-פעמיות בצבע תכלת, ואוחזות עציץ סוקולנט שאותו עמד לטעת. הוא לבש אימונית צבעונית עם דוגמה ילדותית ונשען על קיר קודר ומחוספס. טראגיות עולה מצילומו של האוטיסט, שנשמתו – נשמת ילד, והוא מוקף בירוק, ומטפח תקווה לעתיד של נטיעה וגידול, כשהמוות כבר כתוב על הקיר.

לכאורה, איאד הוא הדמות הכי פחות מועמדת להנצחה. הוא מייצג מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט: אדם לא מילולי על הרצף האוטיסטי, שהוא גם פלשתינאי ממזרח ירושלים. אולי דווקא החיבור הטעון הזה של זהויות, שהוביל למוות טראגי מאוד, חסר פשר, הביא לכך שכולם רצו חלק בהנצחתו.

ב-6.6.2020 הוא כבר “כיכב” בהפגנה פוליטית. ב-13.7.2020 הוא כבר היה מיזם הנצחה שהפעילות המרכזית בו – שתילת עצים. בשלב הזה, איאד כבר הפך מצילום לציור, שמבוסס על הצילום. ציור ללא קיר קודר וללא חתימת זקן ושפם. בציור נראה איאד, שהיה כאמור בן 32 במותו, כמו ילד שפניו חלקים. בהמשך, הוא הפך ללוגו. כבר לא רואים את איאד כולו, אלא רק ידיים בכפפות אוחזות בעציץ. אבל די ברמיזה – כולם יודעים מי בעל הידיים. בנובמבר 2020 הוא הפך לחולצה, שבה מצוירות רק ידיים, ללא כפפות. מאז, הנצח של איאד נפרט לעוד פרטים ופריטים.

אני לא נגד הנצחה. הנצחה היא דבר חשוב: למשפחה, לחברה. הנצחה מעמעמת את כאב האובדן, מעניקה למוות האיום משמעויות שהן מעבר לאותם רגעים אחרונים.

אבל ההנצחה המהירה מאוד של איאד השכיחה מכולנו שאלות חשובות מאוד, שקשורות לחברה האזרחית ולא רק למשטרה. מה, בעצם, קרה שם? מדוע התקבלה החלטה שאיאד יילך לבדו במסלול כה מסוכן כחלק מהכשרה לעצמאות? האם היה בכלל מסוגל לעצמאות במובן זה, או שהיה זקוק לסיוע בחלק מהמסלול? כיצד פגש אישה שהכיר מהמוסד בו עבר הכשרה? למה התחיל לרוץ? הריצה שלו הרי שיכנעה סופית את מג”ב שהוא מסוכן. מה, לא אמרו לו לא לרוץ בשלב הבידוק? זה חלק חשוב מהכשרה. חלק חשוב של חיינו במדינה מסוכסכת זו.

מרוב שאיאד היה “תיק סגור”, חתום ומונצח הרמטית, הפסקנו לשאול את השאלות החשובות האלה. לא חיפשנו את התשובות.

הסרטון היה כמו ירייה נוספת. אני לא יודע מה אתם הרגשתם למראה האישה, מדריכה שהכיר מהמוסד, שסימנה לו לרוץ אל מותו, רצה לפניו במרחק ניכר ואז נגוזה מהתמונה, בעוד הוא רץ והשוטרים אחריו. היא לא רצתה לגרום למותו. היא כנראה פחדה פחד מוות מהשוטרים, וזה היה הפתרון שלה. השוטרים גם לא התעניינו בה. איאד, גבר צעיר, שאיש לא אמר להם שהוא אוטיסט, התאים לפרופיל שבידיהם, פרופיל של מפגע.

אני בכוונה לא כותב על הקושי להבין מה קרה מאותו רגע ואילך. אני כותב על הרגעים בהם איאד היה עדיין אדם בעולם. בן, אח, חבר. על כך שהוא לא היה חייב למות. האישה שרצה לפניו וסימנה לו להגביר את ריצתו, הייתה יכולה לעצור אותו בכל רגע, להרים יד ולצעוק: “הוא אוטיסט!”

יותר מדי אנחנו זוכרים. מרוב שאנחנו מזכירים את הנצח ומנציחים את הזיכרון, אנחנו שוכחים לשאול את השאלות הבסיסיות על החיים. אז אולי כדאי להנציח פחות אוטיסטים מתים ולשמור על האוטיסטים החיים.

אם יש לכם ספק אם אוטיסט יכול ללכת לבדו במקום מסוים – אז אין ספק. דאגו לו לליווי צמוד, ולא ל”ליווי מרחוק”. אל תשקלו שיקולי תקציב, כי אולי לא יהיה עתיד. בחרו במלווה שלא יכניס אותו למצבים שקשה לצאת מהם. ואתם יכולים לקוות, שאותו מלווה יגן עליו כאילו היה האוטיסט הוא עצמו ובשר מבשרו. שלא ירוץ קדימה וישאיר אותו להתמודד עם הסכנה שבגבו.

יליד 2001, מתל אביב. מסיים תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה באמנות ומשפט ציבורי. מאובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך עם דיספרקסיה (קושי נוירולוגי בביצוע פעולות), שפוגעת בדיבור. מתבטא בהקלדה מגיל צעיר. צייר ששתי תערוכות מאחוריו. כותב שירים שחלקם הולחנו.

כתבות אחרונות