“אנחנו במלכוד: או מסכנים או גיבורים, אין באמצע”

כשקראתי את השיר שלה, “נדנדה”, לא ידעתי שניצן צליק היא אישה לקויית ראייה, שטווח הראייה שלה הוא מטר, ומעבר לו העולם מאוד לא ברור ומפחיד. זיהיתי את התחושה שלי כילד. נזכרתי כמה הפחידה אותי הנדנדה, המשחק התמים והאהוב של ילדי כל העולם. כמה שנים נדרשו לי עד שהפסקתי לפחד ולסבול.

“אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל הַנַּדְנֵדָה

חַסְרַת אוֹנִים

וַאֲנָשִׁים מְנַדְנְדִים אוֹתִי בְּכוֹחַ

לְאָחוֹר וּלְפָנִים.

עִם כָּל נִדְנוּד אֲנִי נִזְרֶקֶת בְּעָצְמָה

לאֹ יְכוֹלָה לַעֲצֹר אֶת הַנַּדְנֵדָה

לאֹ יְכוֹלָה לְבַקֵּשׁ מֵהֶם לְהַפְסִיק

לאֹ יְכוֹלָה לְהִתְחַנֵּן שֶׁיְּנַסּוּ לְהָאֵט.

הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁיְּכוֹלָה לַעֲשׂוֹת

הוּא לְחַבֵּק אֶת הַנַּדְנֵדָה חָזָק מְאוֹד

וּלְחַכּוֹת

שֶׁיַּפְסִיקוּ”.

יש, כנראה, דמיון בין ילדה כבדת ראייה לילד אוטיסט שלא מקדד נכון את החלל. אנשים שאין להם מוגבלות כמו שלנו לא מדמיינים שהנדנדה היא סמל לפחד גדול. הנדנדה מסמלת את הפרת האיזון שעליו אנחנו עמלים כל חיינו. אנחנו לומדים איפה יש קרקע מוצקה תחת הרגליים, נותנים סימנים במציאות, ומתחילים לתפקד בשביל לשרוד – והנדנדה מעיפה לנו את כל זה מתחת לרגליים. הכל הופך לנעלם אחד גדול.

אחרי שיר הנדנדה, שעורר בי תנודה רגשית חזקה, כתבתי לה וביקשתי לדעת עליה יותר. ניצן ענתה: “אני ילידת ירושלים, בת בכורה להוריי. נולדתי פגה במשקל תשע מאות גרם, ולכן העיניים שלי לא הספיקו להתפתח מספיק ונוצרה אצלי בעיית ראייה. טווח הראייה שלי הוא עד מטר”.

אבל היא לא רואה ממטר את הקושי. הקושי נשאר הרחק מאחוריה, באבק. ניצן מעולם לא הניחה לבעיית הראייה שלה לעצור אותה. בעשרים ותשע שנותיה, היא הספיקה לסיים תיכון רגיל, עם בגרות מלאה, לשרת שירות לאומי בצפון במסגרת מכינת “כנפיים” (“עבדתי עם קשישים”), ללמוד ברצף תואר ראשון בספרות ובתיאטרון ותואר שני מחקרי בספרות באוניברסיטה העברית, וכעת היא משתתפת, בהנאה רבה, בקבוצת משחק מקצועית של תיאטרון “פסיק” שנקראת “אנסמבל”.

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

את תקופת הקורונה היא ניצלה לכתיבת ספר שירים בשם “לא רואים עליי”. “זה ספר שירים מיוחד שמתאר את הרגשות, המחשבות והחוויות שלי כאישה עם מוגבלות ראייה שחיה בעולם של אנשים רואים”, היא מסבירה. השיר שהתאהבתי בו מקריאה ראשונה כלול בספר זה. כמו כן, היא מרצה ברחבי הארץ על תהליך הצמיחה שלה מילדה בודדה וחסרת ביטחון למנהיגה חברתית: משוררת, מרצה, אקדמאית ושחקנית.

היא אישה חזקה, ניצן. יש לה שני תארים אקדמיים ו”תואר שלישי בסחיבה”, כהגדרתה. כל שיעור בו השתתפה חייב אותה לשאת ציוד כבד כמו של אביר ימי ביניימי שיוצא לקרב. הכל בשביל ללמוד:

”סָחַבְתִּי מַחְשֵׁב נַיָּד

שֶׁשּׁוֹקֵל חֲמִשָּׁה קִילוֹגְרָמִים

כִּמְעַט בְּכָל יוֹם בְּמֶשֶׁךְ חָמֵשׁ שָׁנִים.

מַחְשֵׁב עִם תָּכְנַת הַגְדָּלָה מְיֻחֶדֶת

בְּעֶזְרָתָהּ יָכֹלְתִּי לְסַכֵּם שִׁעוּרִים.

סָחַבְתִּי גַּם זְמַן יָקָר

שֶׁלְּעוֹלָם לאֹ אֲקַבֵּל בַּחֲזָרָה

כְּשֶׁחִפַּשְׂתִּי הַרְבֵּה לִפְנֵי מוֹעֵד הַקּוּרְס

הֵיכָן נִמְצֵאת הַכִּתָּה.

מִסְדְּרוֹנוֹת הַקַּמְפּוּס מְסֻבָּכִים וַאֲרֻכִּים

וְהַמִּסְפָּרִים עַל הַחֲדָרִים מְאוֹד קְטַנִּים

וְלאֹ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אוֹתָם מִמֶּרְחַקִּים.

וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַכִּתּוֹת

מַמָּשׁ סָמוּךְ לְמוֹעֵד הַשִּׁעוּרִים

הָיִיתִי מִסְתּוֹבֶבֶת שָׁעוֹת

מִסְתַּבֶּכתֶ בַּדֶּרֶךְ

וְנִכְנֶסֶת לִלְחָצִים מְיֻתָּרִים”.

אולי משום שכבר עמדה במבחנים פיזיים ונפשיים קשים, היא לא מהססת להיות שברירית בשיריה. בשיר “מלכוד שש-שש” היא מספרת שהמוגבלות כפתה עליה “חיים בין עולמות”:

“אֲנִי לאֹ רוֹאָה

וְלאֹ עִוֶּרֶת.

אֲנִי לְקוּיַת רְאִיָּה.

אֲנִי בְּמִלְכּוּד נוֹרָא”.

מהו בעצם המלכוד? במה הוא מתבטא? 

“המלכוד מתבטא ראשית באופן הפיזי – אני לא רואה טוב כמו אלו שרואים שש-שש, אבל אני לא עיוורת כי אני כן רואה קצת. שנית, המלכוד מתבטא בהרבה דברים אחרים. אני מקבלת קצבת נכות אבל לא מקבלת קצבת ניידות כי טווח הראייה שלי ‘גדול מדיי’; אני מקבלת תעודת עיוור אבל לא זכאית לקבל כלב נחייה; אני צריכה לשבת בול בשורה ראשונה באמצע במופעים והצגות – דבר שאדם רואה או אדם עיוור לא צריכים. אני בעצם לא יכולה לחיות חיים של ‘אישה רואה’ ולא יכולה לחיות חיים של ‘אישה חצי-עיוורת’. זהו המלכוד”.

בשיר “אירוניה” היא כותבת שהמלכוד הזה קשה כל כך עד שהיא שקלה אפילו להחצין את המוגבלות בשביל להקל על עצמה. במילים אחרות – ניצן החליטה ללכת עם כלב נחייה בשביל לסמן למי שנקרה בדרכה שהיא לא רואה היטב:

“הִגַּעְתִּי לַנְּקֻדָּה בַּחַיִּים

שֶׁבָּהּ נִמְאַס לִי לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה מֵאֲחֵרִים.

כְּבָר קָשֶׁה לִי לְהִתְרוֹצֵץ בֵּין אוֹטוֹבּוּסִים

וּלְהִלָּחֵץ מִמְּצִיאַת מְקוֹמוֹת חֲדָשִׁים

אָז הֶחְלַטְתִּי שֶׁאֲנִי מְנַסָּה

לְקַבֵּל כֶּלֶב נְחִיָּה

כִּי יָדַעְתִּי שֶׁכְּשֶׁאֲנָשִׁים רוֹאִים כֶּלֶב נְחִיָּה

הֵם מִיָּד מְבִינִים אֶת הַמַּצָּב

וַאֲפִלּוּ מַצִּיעִים עֶזְרָה.

כָּכָה לאֹ אֶצְטָרֵךְ לְהִתְאַמֵּץ

אוֹ לְהִתְרוֹצֵץ אוֹ לְהִלָּחֵץ

וְיִהְיֶה לִי קַל יוֹתֵר לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה

כִּי הַמִּגְבָּלָה

תִּבְלֹט וּמִמֶּנִּי תִּמְנַע

לִבְנוֹת אַשְׁלָיָה”.

“קשה להתרוצץ בין אוטובוסים”, כתבה ניצן בשיר. כשהיא צריכה לעלות על אוטובוס מסוים, היא צריכה להתמודד עם חרדה גדולה, כי היא לא רואה את מספרי האוטובוסים המתקרבים. ואז היא נאלצת להתרוצץ בין אנשים בתחנה, ולבקש עזרה. הכל בשביל לעלות על אוטובוס ולנסוע הביתה. פעולה פשוטה. ולפעמים היא בכלל לבד בתחנה ואין את מי לשאול. כשקראתי את התיאור הזה, שוב נשברתי לרסיסים. אני מכיר אוטיסטים רבים שנקלעים למצבים דומים, ובקלות עלולים ללכת לאיבוד, כי קשה להם לבקש עזרה מהזולת בתחנת האוטובוס או שאינם מסוגלים לדבר. מעולם לא חשבתי שקושי לראות עשוי להיות מוגבלות שקופה כמו קושי לתקשר.

האירוניה היא שהמדריכה של כלבי הנחייה החליטה שמוטב לניצן להתאמץ ולא להיעזר בכלב, למרות שיש לה תעודת עיוור. זו החלטה מעצבנת ומתסכלת בשביל כל אדם, קל וחומר כשהוא מבין משהו בנגישות ובהנגשה. בזמן הלימודים לתואר שני, במשך שנתיים, ניצן הייתה הרכזת של תא סמ”ן (סטודנטים מנהיגים נגישות ושילוב) באוניברסיטה העברית. זה פרויקט שבמסגרתו פועלות קבוצות של סטודנטים עם וללא מוגבלות באוניברסיטאות ברחבי הארץ, ומטרותיהם הן העלאת מודעות לנושא המוגבלויות, ניפוץ סטיגמות, קידום הנגשה ושילוב בלימודים.

כפעילת נגישות, לא חשבת להילחם בהחלטה שלה?

“לא חשבתי להילחם במה שהמדריכה אמרה, כי אני בוחרת את המלחמות שלי היטב. ואני חושבת שאני כבר נמצאת במקום שבו אני יכולה לבקש עזרה ולא להרגיש נורא”.

עניתי לניצן שלדעתי יש פער גדול בין שלל הישגיה לבין התחושה שהיא מבטאת בשיר,

שהחיים הם כמו נדנדה, ואנחנו, האנשים עם המוגבלות, בכלל לא שולטים בתנועה של הנדנדה הזו, כי מי שמפעיל אותה הוא הזולת. החיים שלנו כל כך תלויים בזולת, וכל אדם יכול לפתע לזרוק אותנו למצב של אובדן איזון. הקושי הגדול ביותר שלנו הוא שלעולם לא נהיה ממש עצמאיים. זה דבר שקשה לקבל אותו, שאנחנו רק חיים באשליה שאנחנו שולטים בחיינו.

למעשה, היא כתבה על כך בשיר “לרסן את הסוס”:

“אֲנִי לְקוּיַת רְאִיָּה

אֲבָל לָמַדְתִּי לְהִסְתַּדֵּר נִפְלָא.

יֵשׁ לִי פַנְטַזְיָה שֶׁאֲנִי עַצְמָאִית

פַנְטַזְיָה שֶׁאֲנִי מוֹכִיחָה כַּאֲמִתִּית

בְּכָל דֶּרֶךְ אֶפְשָׁרִית

כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶדֶת, לוֹמֶדֶת, מְבַשֶּׁלֶת

הוֹלֶכֶת לְהַצָּגוֹת וְלִסְרָטִים

וְיוֹצֵאת לְבָתֵּי קָפֶה עִם חֲבֵרִים.

אַךְ בְּנַפְשִׁי נֶאֱבֶקֶת

בְּמַחְשָׁבָה מַטְרִידָה

שֶׁלּאֹ חָשׁוּב מָה אֶעֱשֶׂה

תָּמִיד אֶהְיֶה

תְּלוּיָה בַּסְּבִיבָה”.

“כן, זו בהחלט תחושה מעצבנת להיות תלויה בסביבה ולא להיות עצמאית לגמרי”, היא אומרת, “אבל אם תחשוב על זה – אין באמת מישהו עצמאי לגמרי. אדם שיכול להיות הכל לגמרי לבד. זה לא קיים. גם אצל אנשים ‘רגילים'”.

מה, במקרה שלך, צריך לשנות בחברה ובסביבה בשביל שתחושת העצמאות שלך לא תהיה נסיבתית וסביבתית, אלא תנבע באמת ממכלול של אפשרויות ובחירות?

“לדעתי, הדברים העיקריים שצריך לשנות כדי שבאמת ארגיש עצמאית, לפחות יחסית, הם קודם כל הסביבה הפיזית – שתהיה יותר הנגשה פיזית, למשל: תפריטים מונגשים בכתב גדול ובברייל בבתי קפה ומסעדות; שילוט גדול וברור על בניינים. אפילו שיפתחו אפליקציה או מכשיר שיסייע באופן ממוקד ללקויי ראייה למצוא מקומות. כשאני מחפשת מקום חדש אני עדיין כמעט תמיד צריכה לבקש עזרה מאנשים. אם הייתה אפליקציה שהייתה מיועדת באופן ספציפי ללקוי ראייה והייתה מסבירה באופן מותאם ללקוי ראייה איך להגיע למקום מסוים – זה היה נהדר. אפליקציה שלא תדריך רק במונחים של ‘שמאלה וימינה’, אלא תשתמש במונחים כמו ‘ליד הספסל האדום תפנה ימינה’, או ‘לך עוד שני צעדים ואז עלה במדרגות הלבנות שמצד ימין’; חוץ מזה, אולי הכי חשוב – שהכריזה באוטובוסים תעבוד לפני שהם מגיעים לתחנה. שיכריזו על מספר הקו שני מטרים לפני שהוא עוצר בתחנה. כמובן, חשוב שיחול שינוי גם בחברה עצמה, שהדעות הקדומות והסטיגמות ייעלמו או יפחתו מאוד. מבחינתי, ברגע שלא יהיו דעות קדומות, אנשים עם מוגבלות באמת יוכלו להתקדם בחברה, וגם ירגישו יותר בנוח לבקש עזרה מאנשים. בקשת העזרה תהפוך לבקשת עזרה ‘רגילה’ שכל אחד רגיל מבקש כשהוא צריך עזרה, כי לא יהיה לה פן של רחמים.”

כאן כבר הגענו לנקודה כאובה מאוד. הגענו למסקנה ששנינו סולדים מהמבט הזה של הזולת. זה שעלול להפוך אותך ל”פרויקט מיוחד” שנובע מרחמים, או תובע-שואל ללא קול: מה, אתה לא גיבור-על? אתה לא סיפור הצלחה מהמם כאדם עם מוגבלות? ניצן הגדירה את זה בפשטות כ”גיבורים או מסכנים”:

“הַדּוּ־פַּרְצוּפִיּוּת הַזּאֹת מְסַבֶּכֶת אֶת הָעִנְיָנִים

וְאֵינָהּ מְאַפְשֶׁרֶת לְנַפֵּץ אֶת הַסְּטֵרֵאוֹטִיפִּים

כִּי אִם הַמֻּגְבָּלִים יִפְרְצוּ גְּבוּלוֹת

וְיַעֲשׂוּ אֶת מָה שֶׁכֻּלָּם עוֹשִׂים

הֵם יְנַפְּצוּ אֶת סְטֵרֵאוֹטִיפּ הַמִּסְכֵּנוּת

וִיחַזְּקוּ אֶת סְטֵרֵאוֹטִיפּ הַגִּבּוֹרִים.

וְאִם יַחְלִיטוּ לִחְיוֹת בְּפַשְׁטוּת

וְיַמְעִיטוּ בְּמַעֲשִׂים מַרְשִׁימִים

הֵם לאֹ יִתָּפְסוּ כְּגִבּוֹרִים

וִיחַזְּקוּ אֶת סְטֵרֵאוֹטִיפּ הַמִּסְכֵּנִים”.

אני חושב שבשירייך את יוצרת “אמצע” מבורך. לא גיבורים ולא מסכנים. אנשים ששווים לכל אדם אחר בזכות שלהם להיראות כאדם שלם ולא כמוגבלות שאליה צמוד אדם.

“אתה בהחלט צודק. אני חושבת שהתפיסה הזו של מוגבלים כגיבורים או מסכנים היא בעייתית. לכן, מה שאני מנסה להראות כל הזמן, גם בחיים וגם בהרצאות שלי, זה מצד אחד להראות את הקשיים, ומצד שני להראות את הניצחונות וההצלחות. מבחינתי, בסך הכול – נכון שזו קצת קלישאה – לכולנו יש קשיים אבל אנחנו בכל זאת חיים. כמו שאני אומרת תמיד, ‘זו לא חוכמה לנצח את הקושי. החוכמה היא לנצח עם הקושי'”.

למעוניינים בספר או בהרצאה, ניתן ליצור קשר ישירות עם ניצן – [email protected]