ענבר לוי (44) מהרצליה, אמא לשניים ותומכת מכירות ושיווק בחברת המכשור הרפואי מדטרוניק, מתמודדת עם לקות ראייה שהולכת ומחריפה לכדי עיוורון. על אף המוגבלות, היא נמצאת בימים אלה בתנופה תעסוקתית מעוררת השראה. לוי היא בעלת תואר ראשון ושני, אוהבת לחוות עולם, לקרוא ספרים ולעסוק בספורט – בעיקר ריצות ארוכות וריקוד. לאחרונה, היא מספרת לאתר “שווים”, היא אף נבחרה להוביל במדטרוניק את הפורום להעלאת המודעות לאנשים עם מוגבלויות.
ממתי את לקוית ראייה ואיך זה בא לידי ביטוי ביומיום?
“בתחילת שנות ה-30 שלי אובחנה אצלי מחלת עיניים בשם רטיניטיס פיגמנטוזה, או RP, שגורמת בהדרגה לאובדן כליל של הראייה עקב ניוון הרשתית. אין שום טיפול, תרופה או טכנולוגיה שיכולים למנוע את ההידרדרות או אפילו לעכב אותה. כבר היום אני מתקשה לזהות פרצופים, מאזינה לספרים במקום לקרוא אותם ולומדת להיעזר במקל נחייה”.
מהו סגנון הכתיבה שבו את מתמחה?
“הגיגים. אני מעלה על הכתב את המחשבות שמתרוצצות בראש והרגשות, שצפים כתוצאה מההתמודדות היומיומית והלא מוכרת עם הפגיעה ביכולת שלי לראות. זה מעניין איך הראייה שלי הופכת להיות ‘ראיית צינור’ (או Tunnel Vision), אבל במקביל הפרספקטיבה שלי מתרחבת. זה דומה לתחושה של התרוקנות אבל התמלאות במקביל. התחלתי לכתוב לפני כשנתיים, קצת לפני שהקורונה הגיעה לביקור ארוך”.
את גם רוקדת. למה בחרת דווקא בריקוד?
“מהילדות אהבתי לרקוד ולצפות במופעי מחול. הריקוד שומר על בריאות הנפש שלי. הוא כמו משקה מעורר לנשמה. כשאני רוקדת, שמחת החיים שלי פורצת החוצה ועייפות החומר והנפש מתמוססים. לא בכדי, אחרי שנים של הפסקה, חזרתי לרקוד סלסה דווקא בתקופת הקורונה עם מאמן הכושר שלי”.
איך רוקדים כשלא רואים?
“רקדתי ריקודי זוגות ובפרט סלסה הרבה לפני שאובחנה המחלה, אז הזיכרון עוזר לי להרגיש טוב יותר את בן הזוג שלי ולהבין איזו תנועה אני צריכה לעשות. כמובן שחשוב שבן הזוג יידע להוביל וגם לשמור עליי שלא אפול. יצא לו לקבל ממני כמה זבנגים או שריטות כי פספסתי אותו”.
מה עושה המוגבלות ליצירה שלך?
“אני חושבת שהמוגבלות מייחדת אותה. דרך הטקסטים שלי אני מתעדת את מה שמתחולל בנפש שלי באותה נקודת זמן, זה דומה לתיק רפואי שמכיל תיעוד קליני של הידרדרות המחלה. אני חיה בתוך חוסר ודאות חוסר ושליטה מול הידרדרות מצב הראייה, וזה מתסכל. אבל אני מבינה שאני יכולה להשיג שליטה על הנפש שלי דרך הכתיבה, הריקוד – ובכלל דרך היותי פעילה.
היצירות שלי נולדו בעצם מתוך האינטראקציה שלי עם החברה. לאנשים קשה להבין מה אני רואה ולא רואה. אני מבלבלת אותם וזה גורם לסיטואציות מביכות, משעשעות ולפעמים גם לא נעימות”.
האם היית יוצרת גם ללא המגבלה?
“אולי הייתי כותבת ספר אוטוביוגרפי על הזוגיות האקזוטית שהייתה לי. אני לא חושבת שהייתי כותבת טקסטים קצרים מהסוג שאני כותבת היום”.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
******************************************************
האם בכל יוצר קיימת מוגבלות לדעתך?
“כל אדם חי עם מוגבלות בצורה כזאת או אחרת. יש כאלה שמוגבלותם חיצונית, נראית לעין, ויש כאלה שמוגבלותם פנימית, בלתי נראית. לכן אני מאמינה שכולנו שונים וגם דומים ושכל אחד ואחת מסוגלים לתרום לחברה שלנו. אני אישית מחבקת את השונות. היא מרתקת ומסקרנת אותי”.
אפשר להתפרנס מאמנות בישראל?
“אני חושבת שזה קשה אבל אפשרי. לי אין תוכניות להתפרנס מכתיבה”.
היצירה שלך פורסמה באנתולוגיה של יוצרים עם מוגבלות. מה היית הכי ממליצה לקרוא שם?
“יש הרבה יוצרים מוכשרים באסופה. מבין כולם, יצא לי להיחשף קצת יותר לכישרון הכתיבה של היוצרת בת אל מור. אני מאוד אוהבת את הסגנון שלה”.
סיפורה הייחודי של ענבר לוי מופיע באנתולוגיה “מוסיפים על האור” – אסופת שירים וסיפורים של יוצרים עם מוגבלות בהפקתה ועריכתה של אסתר דגן קניאל, בהוצאת אופיר ביקורים. הספר זמין לרכישה באתר ההוצאה.
במדור זה אנחנו מכירים לכם יוצרים עם מוגבלות. בפעם הקודמת הכרנו את יוסי ברכה, נכה פוליו ומוזיקאי. קראו את סיפורו
