שלשום פירסמנו כאן את המאמר הראשון שביקש להנגיש לכם את החוק החשוב ביותר שנחקק עד היום במדינת ישראל בנושא אנשים עם מוגבלויות, שהולך ומתגבש בימים אלה – "חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות". המאמר עורר הדים ותגובות רבות, והגיע הזמן למאמר השני בנושא.
משרד הרווחה מקדם את החוק הזה במרץ, וזה טוב מאוד, כי החוק הזה חסר מאוד בספר החוקים של מדינת ישראל. יש לאנשים עם מוגבלויות בישראל זכויות, וחסר החוק ש"יתרגם" את הזכויות האלה למשהו מעשי כחבילות שירותים. עם זאת, אתם ואני משוחחים על הנושא כי במציאות שלנו פשוט אי אפשר לעזוב את העניין בידי הפוליטיקאים ללא השגחה. אנחנו צריכים להבין מה מוצע בחוק ולהגן על האינטרסים שלנו במידת הצורך.
היום נחזור קצת במנהרת הזמן להיסטוריה של חקיקת החוק, כי לחוק הזה יש היסטוריה. זו לא הפעם הראשונה שמנסים לחוקק אותו.
בשנת 2015, ואני נער בן 14 חובב חוק ומשפט, עיינתי בהצעת חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות התשע"ה -2015 של מאיר כהן (כיום שר הרווחה) ויאיר לפיד (ראש הממשלה החלופי), ומפי בקעה צרחה גדולה: "אמא'לה!"
לפני שאמשיך ואספר לכם מדוע צרחתי, נעשה יחד בדיקת דעה קדומה. לאיזה אדם עם מוגבלות יש, לדעתכם, זכאות לקבל חבילת שירותי רווחה מהמדינה? לכולם? לחלקם?
אני שומע מישהו צועק מאחור: "למי שבמצב הכי קשה!" וקולות רבים מצטרפים אליו: "למי שיש הכי הרבה מוגבלויות!" "למי שאין כסף!". לסיום, שומעים את המילים המפורשות: "רק למי שבתפקוד נמוך! מי שבתפקוד גבוה – שיסתדר בעצמו!"
אני מבין אתכם, חברים. הנטייה האנושית היא לקחת ולברוח, להשאיר את האחרים מאחור, באבק. במיוחד כשמספרים לנו השכם וערב על "העוגה התקציבית" שעוד רגע לא יישאר ממנה פירור.
אבל מי שמחוקק חוקים ינסה בדרך כלל ליצור חלוקה מאוזנת יותר בין אלה שהמוגבלות שלהם בולטת לעין לבין אלה שהמוגבלות שלהם "שקופה", בין מי שלא יוכל לצאת מפתח הבית ללא עזרה לבין מי שלא ישרוד דקה בחוץ ללא עזרה (למרות שהוא נראה "בסדר"). לכן, גם לפיד וכהן בהצעה של 2015 הסתמכו על חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות התשנ"ח -1998 והאמנה של האו"ם בדבר זכויות לאנשים עם מוגבלויות, שמלמדים אותנו שלכל אדם עם מוגבלות יש זכות שווה לקבל סיוע שיעזור לו לחיות את חייו, גם אם הסיוע עצמו יהיה שונה. עצם האבחון כאדם עם מוגבלות, והגדרת הסיוע והטיפול שנלווית בדרך כלל לאבחון – הם כרטיס הכניסה לקבלת שירות לפי החוק.
אף על פי כן, ובניגוד מוחלט למקורות שעליהם הסתמכו, הצעת החוק של 2015 של לפיד וכהן העמידה את כל הסיוע על עיקרון אחד: תפקוד. למעשה, הצעת החוק מ-2015 הייתה כה אובססיבית עם "תפקודיות" עד שהמנגנון שהיא ביקשה לכונן הוגדר במונחים שליליים, לא מיטיבים: שלילת סיוע במקום מתן סיוע, במיוחד בגיל הבוגר.
איך עושים זאת? קובעים הערכות תפקודיות חוזרות בשביל לאתר שיפור במצב. הנוסחה: מי שהצליח לשפר קצת את תפקודו (בתנועה, בדיבור וכדומה), יקבל פחות סיוע, או שיישלל ממנו סיוע, גם אם הבעיה עדיין שרירה וקיימת. זה ממש תמריץ שלילי לשיקום! מי קובע מהו שיפור במצב? העובד הסוציאלי בלשכת הרווחה הקרובה, מ"התרשמות בעין" (ס' 6(ה)).
אני חושב שזה היה הרגע בו צרחתי בפעם הראשונה. תבינו: אני שייך ללשכת רווחה גדולה במיוחד, שבה העובד הסוציאלי לא מכיר כמעט אף אחד. העו"סיות מתחלפות בקצב מטורף, ואנחנו שומעים מכל עו"סית פחות או יותר פעמיים בכל הקדנציה שלה: כשהיא מתחילה את תפקידה וכשהיא מסיימת אותו. הלשכה איכשהו מאזנת את עצמה בין אנשים שהעו"סית לא מטפלת בהם בכלל, לבין אנשים שהעו"סית מטפלת בהם כמעט כל יום, כל היום. מי שצורח הכי חזק. מקרים של "כיבוי שרפות". איך עו"סית כזו יכולה לאבחן שיפור אצלי בכלל? היא לא מכירה אותי!
למרבה הפליאה, אף כי מוגבלותם של רבים ממוטבי החוק היא כרונית או מתמשכת, מנקודת ראותם של המחוקקים ב-2015 ההערכה התפקודית נתפסת כ"זמנית" ואפשר שיש לה "פגות תוקף" (10(א)). לכן, מנקודת ראות זו קיים צורך תמידי לעדכנה. לעומת זאת, מנקודת מבטו של האדם עם המוגבלות, אם המנגנון שנקבע בחוק זה היה מאושר ומתממש, מדובר בסיוט של ממש. "טרטור" – בלשון העם.
הצעת החוק מ-2015 איפשרה לשרשרת שלמה של גורמי רווחה "לטרטר" אדם עם מוגבלות: "הגורם המאבחן", "העובד הסוציאלי המטפל" (העו"ס מהלשכה הקרובה) ו"הגורם הקובע" – כל אלה היו עלולים להיות מוסמכים לפי אותו חוק "לטרטר" את האדם עם המוגבלות בנושא "הערכה תפקודית", מילדות ועד בגרות, ובמיוחד העו"ס, שהיה יכול לזמן להערכות תפקודיות חוזרות (6(ה) בלתי מוגבלות במספרן על פי חוק.
כל "פקיעת תוקף" או אי התייצבות להערכה חוזרת" הייתה משמשת כעילה לשלילת סיוע, בכל גיל שהוא (11(א)). זה לכאורה, אלמנטרי, אבל האם זה גם צודק כשלמערכת כולה מותר לזמן אדם להערכות חוזרות ונשנות שלא מעוגנות בקריטריון רציונלי? עינויי הגוף והנפש של הטרטור גוברים על כל אינטרס של ייעול כלכלי, ויש לשער שמסורבלות המנגנון החשדני הייתה בעוכריו אם היה מופעל, ואולי גם לא היה עומד בקריטריונים המשפטיים של סבירות ומידתיות.
אם לא די בכך, לדעת המחוקקים דאז, האיתור של "פגות תוקף" (אפשר כמעט לומר: המרדף אחר "פגות תוקף") הוא כה קריטי עד שנדרשת הקמתו של מאגר מידע ממוחשב לצורך עדכונים והשוואות (9 (ד), 18(א)). העו"ס המטפל שבס' 6(ה) הופך גם לעו"ס המאבחן, הוא מבין המזינים את מאגר המידע. והאדם עם המוגבלות יתבקש להסכים למנגנון זה.
אני חושב שבשלב זה הצרחות שלי כבר סדקו את התקרה. זה נראה ממש כמו סרט אימים, או מחווה ל"אח הגדול" מהספר "1984" של ג'ורג' אורוול. העובד הסוציאלי מהלשכה, במקום לטפל בי, ירגל אחר מצבי בעין עוינת ויזין מידע על התקדמותי (האמיתית או המדומה) למחשב גדול.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
בחזרה ל-2021. כעת אתם שואלים למה גררתי אתכם רחוק כל כך. התשובה פשוטה: כי יש דמיון גנטי בין הצעת החוק מ-2015 לבין הצעת החוק מ-2021. אלו שתי הצעות משלימות. במובנים מסוימים, 2015 חזרה. העניין הוא שההסבר ארוך ומסובך, ולכן הוא ימתין למאמר הבא.
המאמר הקודם:
