העורך הציע לי לכתוב על האתר האמריקאי החדש והמגניב שעוסק בחייהם של בני נוער עם מוגבלויות (לרוב, משתמשים בכיסא גלגלים) מנקודת מבט של תרבות וסגנון חיים. האתר מציג עצמו כפלטפורמה דיגיטלית ראשונה שמיועדת ספציפית לדור הצעיר, שנוסדה על ידי בני נוער עם מוגבלות ושתכניה נכתבים על ידיהם ומיועדים לבני גילם.
שם האתר Cripple Media. ניתן לתרגמו כ”תקשורת לבעלי מום”. קפצתם (מטאפורית) מהכיסא? גם אני. “קְרׅיפְּל” זה שם איום ונורא מבחינת התקינות הפוליטית. עם זאת, בלוגו של האתר יש כוכבית * במקום האות i, כמו קריצת עין לקורא. כן, זה גימיק שמטרתו קצת לזעזע. הוא נבחר בעיקר בשל המטענים ההיסטוריים שהוא נושא עימו. הכוונה היא להתריס: המילה “בעל מום” לא מאיימת יותר עלינו. היא מצחיקה אותנו. מי פה בעל מום? (מבחינתם, התשובה ברורה והם לא מסתירים אותה: החברה).
חשבתי שאפגוש קבוצה של בני דור Z שמתלהבים מעצמם, ומצאתי עצמי מול דמות המייסדת והעורכת הראשית, אֶמׅילׅי פְלוֹרֶס, שהיא אימפריה בהתהוות. פְלוֹרֶס דוברת את שפת האקטיביזם והשיווק כשתי שפות אם. סטודנטית לכתיבה עיתונאית באוניברסיטת טקסס שבאוסטין, שנה שנייה לתואר ראשון. חוקרת במרכז למעורבות במדיה בתחומים של: תעמולה אונליין, אבטחת מידע ופוליטיקה בדיגיטל. היא גם פָאשֵׁנִיסְטָה, חיה ונושמת אופנה, והאתר נוטף סטייל ומנצנץ למרחקים ללא התנצלות. אם מתעלמים לרגע מנתיב הלבבות שנותר בעת הגלישה באתר, מגלים שבעיצוב ניכרת מודעות לנושא הנגישות: תגיות, הנגשה מילולית של תמונות לכבדי ראייה ועיוורים.
ליין אופנתי בקניון הקרוב לבית
במסגרת עבודת ההכנה לכתיבה, צפיתי, בתדהמה הולכת וגדלה, בהרצאת “טד” שלה. היא ישבה שם על כיסא הגלגלים המותגי שלה (יש כזה דבר), נראתה מטופחת וזוהרת, והסבירה בזעקות שבר למה אין לה מה ללבוש למסיבה בתיכון (עוד נחזור לזה), ומדוע היא לעולם לא תתפשר על פתרון בצבע אחיד וגזרה פשטנית עם תיק תק. לסיום, הודיעה שהיא מצפה לליין אופנתי שיתאים לה ושיימצא בחנויות הקניון שליד ביתה. היא לא נקבה בשם יצרן ספציפי, ודאי שלא התכוונה להיות מעורבת בתהליך ההכנה. היא פשוט הודיעה מהן ציפיותיה.
אצלנו, במערכת “שווים”, זעם קדוש כזה שמור לעוולות כמו התעללות בחסר ישע בהוסטל, למחדלים של משרד החינוך, להתבטאות מכוערת על אנשים עם מוגבלות. את הנושאים האלה לא מצאתי בין הכתבות באתר, בעל הרקע הלילכי (סגול-ורוד) והלבבות הפורחים, האדומים, הקטנים. אני מניח שתופעות דומות קיימות בארצות הברית, אבל אולי הסיקור שלהן לא מתאים לקהל הקוראים הצעיר. זה מדכא מדי. הם לא רוצים לעשות מלחמות. הם רוצים לעשות קניות.
היא צודקת, אמרתי לעצמי. ברור שהיא צודקת. אני פשוט עדיין לא הגעתי לזה. ולא רק אני. אבל בסופו של דבר, לשם צריך להגיע. ליהנות משופינג, להתלבש יפה ולחיות חיים טובים זו הנורמליות. אמילי רוצה נורמליות – עכשיו.
בין אמילי פלורס לביני יש פער של שנה (לטובתי). היא בת תשע עשרה ואני בן עשרים, אבל אני מרגיש זקן ונרגן לעומתה. בגיל ארבע עשרה, אני רצתי לכנסת להיפגש עם פוליטיקאים שחוקקו (לדעתי) חוק לא טוב לאוטיסטים. אמילי נכנסה לחנות בגדים והתרגזה כי לא מצאה ז’קט מתאים לצורת גופה. אחת מכתפיה נוטה למטה יותר מהשנייה.
בגיל עשרים, אני מנהל מלחמת שוחות עם מוסדות ממשלה, סופג עלבונות מפקידים וגם מפעילים חברתיים. אמילי זוקרת אצבע (עם ציפורן מעוצבת) מכיסא הגלגלים ומודיעה לארגונים מסחריים שהיא לא תעניק להם תו כשרות אישי אם לא יעשו כעצתה.
“הגוף שלנו אינו חריג או דוחה”
אלו שני סוגים של אקטיביזם חברתי. אמילי רוצה שינוי מיידי במרחב בו חי ופועל אדם עם מוגבלות. בראיון ל-אס.סי סטיוארט באתר PC (12.10.2021) היא מסבירה היטב מדוע היא מתעקשת שז’קט מותאם לגופה ינחת בחנות הקרובה לביתה. החיפוש חסר התוחלת בקניון עורר את כעסה לא רק בגלל שהיא פאשניסטה אלא משום שהיא ראתה בו פגיעה חברתית קולקטיבית בדימוי הגוף שלה: “החברה והמוסדות השונים לא בנויים לגוף כמו שלי, ועליהם צריך ללחוץ ולא על אנשים כמוני. צריך ללחוץ עליהם לא להתכחש לקיומם של אנשים עם גוף כמו שלי”. היא דורשת מהחברה כולה “להפסיק להתייחס לגוף האדם עם מוגבלות כחריג וכדוחה”.
אותי, לצורך השוואה, מדאיג יותר ציר הזמן בחיי אדם עם מוגבלות בישראל. אני משוכנע שהתחנות השונות בחיי אדם עם מוגבלות: ילדות, נעורים, בגרות, זיקנה – לא מוסדרות היטב בחקיקה הנוכחית. גם אם נמצא ז’קט תואם בכל קניון (או לפחות בכמה מהם), עדיין ניאלץ להתמודד עם נושא הקצבאות והשירותים השונים (חינוך, דיור, פנאי וכדומה) אם לא נילחם על ההסדרה החוקית. אבל אני מקבל ומכבד את המחשבה שז’קט הוא לפעמים הרבה יותר מז’קט. שאמילי מביטה בקולבי הז’קטים וחשה עלבון צורב על ההתעלמות ממנה כצרכנית.
וזה אולי ההבדל הגדול יותר בין אמילי והאתר שייסדה לבין “שווים”, למשל. ההבדל בינינו הוא שאמילי מתבוננת בחיי היומיום של אדם עם מוגבלות מנקודת מבט צרכנית. היא לא פונה למחוקק בדרישה להעניק לה עוד זכויות, אלא פונה לכל מוסד שמעניק שירותים עבור תשלום ודורשת לדעת מדוע השירותים שמקבל אדם עם מוגבלות מצומצמים מדי או נופלים ברמתם מזו של אחרים. לכן, היא ניגשה לפעילות חברתית ולעיתונות עם מודל עסקי. שאיפתה היא להרחיב את השירותים שהעסק שלה מעניק כדי שיהיה מניב כלכלית.
נגישות היא כל התורה
אני מזהה קווי דמיון בין הביוגרפיות שלנו, למרות השוני הגיאוגרפי והמוגבלותי. שנינו חיים את המדיה מגיל צעיר ופועלים בה ככתבים לנושאי מוגבלויות בפלטפורמות שונות. שנינו למדנו שהקהילה הדיגיטלית מאפשרת לנו ליצור חברויות נפש עם אנשים עם מוגבלות, וגם עם כאלה שאין להם מוגבלות, ובעקבות פגישה עם פעילים חברתיים התחלנו ללמוד את ההיסטוריה של האקטיביזם החברתי, את השפה בה הוא מדבר היום. השפה החברתית שונה מהשפה בה דיברו בעבר על מוגבלויות, ושחלק מהמומחים מתקשים להיפרד ממנה. האקטיביסטים טוענים שמוגבלות היא לא בעיה שאפשר “לתקן” אותה באמצעות טיפול תרופתי או בדרכים אחרות. החברה צריכה לבדוק את עצמה כל הזמן, אם היא מעניקה לאדם עם מוגבלות את כל הדרוש לחיים בחברה, חיים של מיצוי הפוטנציאל האישי. יש שיאמרו שהתורה עומדת על רגל אחת: נגישות.
היאמספרת שהשנים הרבות בהן נעזרה במטפלים פגעו בתחושת העצמאות שלה, וגרמו לה לחוש פחותת ערך ותלותית. זו חוויה משותפת לכולנו, אני חושב. לכל האנשים עם מוגבלות. יש מי שחש כך בעוצמה רבה יותר, ויש מי שפחות. אני מזדהה איתה כשהיא אומרת שמרגע שפגשה אנשים אחרים עם מוגבלות, שוחחה אתם וכתבה עליהם, היא חשה אוטונומית יותר, כלומר: יודעת טוב יותר מהם רצונותיה ודעתה, “ומה שחשוב יותר – יכולתי לתעל את הכעס על הדרך בה נוהגים באנשים עם מוגבלות. הצעד הבא היה הקמת פלטפורמה גדולה עוד יותר ורב-קולית שמייצגת אותנו”.
אז מומלץ או לא מומלץ?
כעת אתם ודאי שואלים: מומלץ או לא מומלץ? ובכן, אני ממליץ מאוד להציץ באתר, שתכניו כתובים באנגלית ברורה ולא קשה. הסיבה פשוטה: כי הוא מעביר את המסרים בצורה מהנה, כיפית. כי גם עיסוק בנושא קליל לכאורה עשוי לשאת בחובו משמעויות עמוקות יותר. האתר, כמו כל בן נוער, מתייחס לעצמו ברצינות רבה – הכל אישי, ללא הבחנה בין כתבה או טור דעה. כל דבר פוליטי וציבורי נתפס כרלוונטי, פיזית ונפשית, כשהכותרות הפופוליסטיות והצילומים האקספרסיוניסטים מחפים על רצינות הנושאים.
במדור “חדשות ופוליטיקה” נדון באמפתיה רבה המאבק של בריטני ספירס להשתחרר מהאפוטרופסות. הכתב מכיר את זה בגוף ראשון; במדור “זהות” הכתבת מתייחסת לכשלי הטיפול בקורונה כאל התנקשות אישית בחיי אנשים עם מוגבלות; במדור “תרבות” אנחנו מתבקשים לזעום על הזולת שמצפה מאיתנו להיות חזקים (דעה אופנתית מאוד); ובמדור “סגנון חיים” אנחנו לומדים שבגלל הקורונה כולם סובלים מבעיות בהרשמה לקולג’, שמהן סובלים אנשים עם מוגבלות כל הזמן.
אף אחד לא יעשה בשבילנו את העבודה
כשזוכרים מיהו קהל היעד, רואים שמתחת למעטה הנצנצים, נעשית באתר עבודה עיתונאית ושיווקית רצינית מאוד.
מעניין לאילו כיוונים תתפתח אמילי פלורס, עכשיו, כשהיא נכנסת (לפחות מבחינת הגיל) לעולם המבוגרים. היא כבר תיכננה, כמובן, את השלבים הבאים. פלורס רוצה להגדיל את תפוצת התכנים של “קריפל” באמצעות שינוי בפורמט האתר (שכעת בנוי במתכונת קבועה של בלוג באתר וורדפרס), ליצור קשר עם ענקיות טכנולוגיה, ולספק בתשלום שירותי סנגור, הדרכה, ייעוץ ואימון לאנשים עם מוגבלות ולארגונים. היא תעניק “חותם הכשר” שלה לארגונים שיראו שיפור לאחר הדרכה. החלק הדומה בחזון שלה לחזון של “שווים” הוא הכשרת כתבים ועיתונאים שהם אנשים עם מוגבלות, כך שישתלבו בחדרי חדשות של רשתות טלוויזיה. כתבים שיוכלו לייצג היטב את ענייניהם של אנשים עם מוגבלות וגם לסקר תחומים אחרים באותה מידת מיומנות ומקצועיות.
כל הדרכים מובילות לאותו מקום: הרצון להעניק קול לאדם עם מוגבלות. גם בארצות הברית וגם בישראל מבינים היטב שאם אנחנו לא נעשה את זה, איש לא יעשה את זה בשבילנו.
