ב-1987 כתב אורי אורבך את המאמר "הטובים לתקשורת", בו עודד את בני המגזר הדתי-לאומי והחרדי להצטרף בהמוניהם לתקשורת הכתובה והמשודרת.
הוא עצמו היה איש תקשורת, סופר, ולאחר מכן גם פוליטיקאי, והוא הבין שלהיות עיתונאי זו לא עמדה נייטרלית לגמרי כשל שווייץ במלחמה. אתה נושא איתך בכיסי הזיכרון ובמגירות הנפש גם את הנושאים הקרובים לליבך. אתה שואף לקדם אותם, לקרב אותם ללבבות אנשים אחרים. הבחירה בנושאי הסיקור מוכתבת מהביוגרפיה שלך, אם אתה לא מתנגד לכך בכל תוקף. אני לא חושב שאנחנו צריכים בכלל להתנגד לנטייה טבעית זו.
את תוצאות "מהפכת אורבך" אנחנו רואים בבירור בדיווחים ובמאמרי דעה בעיתונות הכתובה, אבל היא בעיקר בולטת כשעולים לשידור אדם חובש כיפה או אישה עם כיסוי ראש, ומדווחים על אירועים במפלגה זו או אחרת, בחצר רב, בבית ספר או בקהילה מסוימים. הפרשנות שלהם, שספוגה בכל מה שהם יודעים, תמיד נושאת בחובה משמעות עמוקה יותר ממה שאדם חילוני חושב כשהוא קורא את הדברים בעצמו.
אבל המהפכה הגדולה יותר היא בנראות של הדברים. עוד לפני שפתחו העיתונאי או העיתונאית את פיהם, העין שלנו קולטת יחס ישיר, ממש זהות מוחלטת, בין האדם שמדווח לאדם שעליו הוא מדווח. עכשיו דמיינו לעצמכם את עוצמת הרגש שאנחנו נרגיש כשהעיתונאים שמדווחים על תחום המוגבלויות יתגלגלו לאולפן (המונגש!) על כיסא גלגלים, ייעזרו במקל או בקביים, יסמנו את דבריהם בשפת הסימנים. כשבפעם הבאה ייסגרו בסגר הוסטלים של אוטיסטים, חס וחלילה, האדם שידווח על כך וישאל את השאלות הנוקבות יהיה בעל תעודה זהה לזו של האדם שנמצא בתוך ההוסטל.
הזהות בין האדם המסקר והאדם המסוקר, בין המדווח ונושא הדיווח, חזקה גם במהות ולא רק בנראות. כבר עכשיו אנחנו רואים איך ב"שווים" מככבים אנשים ונושאים שנדחקים לשולי החדשות הרגילות או מחוץ להן. לנו אכפת! אנחנו כותבים על דברים עצובים ומקוממים, והדמעה בקצה העין איננה נובעת מעצב על כך שדברים כאלה קורים לאנשים שהם "כמונו". האנשים ההם – הם אנחנו. גם לנו קורים דברים דומים בחיים. כשאנחנו כותבים ב"שווים", אנחנו נלחמים על חיינו, לא על חיי אדם זר. על שינוי של מצב חברתי, כלכלי, חוקי או תרבותי שיועיל לפרט אחד ולאנשים רבים גם יחד.
פעם, לפני "שווים", ידענו שלעיתונאי יש מוגבלות רק אם הדבר התגלה במקרה, או בהקשר אחר. עיתונאי שלפתע גילה שיש לו פציעה כלשהי, עיתונאית שהתוודתה שהיא התמודדה עם מצב נפשי קשה. פעם, זה היה סוד. עצם הדיבור על כך נחשב פגיעה באובייקטיביות ובמקצועיות העיתונאית, באסתטיקה של ההופעה בטלוויזיה. אמנון אברמוביץ' שמופיע בטלוויזיה כשפניו נושאים בבירור את עקבות הניתוחים שעבר עקב הפציעה בשירות צבאי, גל גבאי שאיפשרה לנו לראות שאצבעות יד ימינה נקטעו, ודומיהם – הם היוצאים מן הכלל. הודות להם למדתי שאין שום קשר בין הופעה חיצונית למצוינות עיתונאית.
כיום, אנחנו יודעים הרבה יותר על עיתונאים, ולטובה. כשאני יודע, למשל, שלעיתונאי יש ילד עם מוגבלות, אני אומר לעצמי: "הוא מבין. הוא יילחם בשבילנו". ומעכשיו, אני מברך על כך שיותר ויותר אנחנו נילחם בשבילנו. כי יהיו יותר "אנחנו", אנשי תקשורת שהם בעצמם אנשים עם מוגבלות. אתמול הסתיים קורס העיתונות של "שווים", "ידיעות אחרונות" ומפעל הפיס, וכמעט עשרים עיתונאים, שכולם אנשים עם מוגבלויות, יצאו בתקווה החוצה לעולם התקשורת, עם רעב לסקר עולם ומלואו עלי מקלדת ומסך.
בשנים האחרונות חדר אל השיח החברתי הישראלי הביטוי הידוע "שום דבר עלינו בלעדינו". טבעו אותו אקטיביסטים נכים מעבר לים שדרשו, בצדק, להיות חלק אינטגרלי מקבלת ההחלטות על חייהם. עוד כמה ימים מתחלפת לה שנה אזרחית, וזו הזדמנות טובה לאחל לעצמנו שבקרוב "שום דבר עלינו בלעדינו" יהיה המציאות גם בתקשורת הישראלית.
