fbpx

גם אם נדמה שהם לא מבינים, תקריאו לאוטיסטים טקסטים (ותראו להם אמנות)

לרגל יום האוטיזם (2.4), איל שחל מסביר למה מפגש עם אמנות מיטיב כל כך עם הנפש האוטיסטית

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
צילום הדמיה: ביגסטוק

לכבוד היום הבינלאומי למודעות לאוטיזם, שחל ב-2.4, אנו מצטווים להיות מודעים לאוטיזם: מהו, מהם מאפייניו וכדומה. אדם קרוב אצל עצמו, ולפיכך: אנסה לכבוד יום זה, להיות מודע לעצמי. חקרתי את עצמי והגעתי למסקנה אחת מובהקת, שאני מבקש לעורר לה מודעות: מפגש עם אמנות מיטיב עם הנפש האוטיסטית. הוא עוזר לה להיות חופשייה יותר.

אני לא מתכוון להיבט הטיפולי, שהוא טיפול רגשי בעזרת ציור, מוזיקה וכדומה. אין ספק שלטיפול כזה יש השפעה טובה מאוד על הילד או על הבוגר האוטיסט. אני לא מתייחס לאמנות כטיפול כי זה לא ממש מפגש בלתי אמצעי עם אמנות. לטיפול יש סדר מסוים, תבניות כאלה ואחרות ומטרה שהיא שונה מפשוט לחוות אמנות.

תשאלו: מדוע מפגש עם אמנות, נניח: עם ציור או עם מוזיקה, מיטיב דווקא עם אוטיסט? הרי זהו דבר טוב בכלל! זוהי טענה נכונה מאוד, כי המפגש עם אמנות לסוגיה הוא תמיד חוויה חושית. אנחנו הופכים מודעים למה שהעין רואה, האוזן שומעת. כל אדם מתעשר נפשית ורוחנית ממפגש כזה.

התשובה פשוטה: כל אדם רואה אחרת ציור שרואים אותו כולם. אנחנו לא בהכרח נסכים על תוכן הציור (מה שרואים) או על הצבעים שביצירה. זה יראה כחול וזה יראה ירוק. כל אדם שומע אחרת מנגינה שכולם שומעים. זה ישמע את הכינור, וזה – את התופים. ואוטיסטים, רואים ושומעים אחרת מה״אחרת״ של כולם.

להמחשת טיעוניי, אתמקד כעת בשתי אמנויות שאני מיודד איתן יותר מאשר עם אחרות. הראשונה היא אמנות ויזואלית, ציור או פיסול. אני יודע שאני רואה יצירות אחרת מזולתי, כי זה עתה סיימתי מסלול לימודים בתולדות האמנות, שבמהלכו התבוננתי ביצירות רבות עם חבריי בכיתות השונות. מהתגובות להערות שלי הבנתי עד כמה ראייה אוטיסטית עשויה להיות שונה מראייה נוירוטיפיקלית (לא-אוטיסטית).

הציור של האמן הגרמני שגרם לי לצרוח מבכי

בשיעור של אמנות בעידן הטכנולוגי ראיתי בציור של מונדריאן הבהובים שאיש לא ראה, ושהתבררו כמחיקות שמחק האמן בשכבות נסתרות מעין, שניתן לראותן רק במכשיר סריקה מיוחד, לא פולשני. בשיעור על אמנות יוון ורומי ראיתי בפסיפס דמות של ילד שאיש בכיתה לא שם לב אליה, כולל המרצה, וגם חוקרים כנראה לא ראו אותה כי לא כתבו עליה. הדמות נמצאת בשולי היצירה וכולם התמקדו במרכז.

בשיעור על אמנות אקספרסיוניסטית גרמנית פרצתי בצרחות למראה ציור של אמן נודע. הוא הרגיש לי מרושע באופן שהתקשיתי להסביר. הוציאו אותי צורח ובוכה מהשיעור. שנתיים לאחר מכן התברר שהציור צויר על ידי אמן שהיה נאצי והסתיר זאת. כל שיעור – והתגליות שלו.

“קומפוזיציה באדום, צהוב וכחול” של הצייר פיט מונדריאן. צילום מוויקיפדיה

המסקנה שלי: אם אתם חושפים אוטיסט ליצירות אמנות ולא אומרים לו מה הוא אמור לראות, תלמדו הרבה על אופן הראייה שלו, וגם עליו. אם תבקשו אוטיסט לצייר ולא תגידו לו מה לצייר או איך לצייר, הוא יפתיע אתכם עוד יותר. ילדה אוטיסטית בריטית ציירה באופן טבעי כמו אימפרסיוניסטית צרפתיה. הזדמן לי לראות בארץ ציירים אוטיסטים עם פרספקטיבה ייחודית. אני נוטה להניח שזו לא ״טעות״ אלא ממש ראייה שונה של עומק, של חלוקת מרחב.

אצל אוטיסטים רבים ישנן הצפות חושיות, אירועים שבהם אנחנו מרגישים שאנחנו רואים ״יותר מדי״ ו״בבת-אחת״. כשלומדים להסתכל על יצירה, מבינים איך ניתן לסדר את הדברים גם בחיים: יש מה שהוא מקדימה, וישנם דברים בעומקים שונים. ישנם מרכז ושוליים, ימין ושמאל, למעלה ולמטה. יתרה מזאת, אמנים רבים נותנים ביטוי בקו, צבע וצורה לתחושות פנימיות קשות: האיש על הגשר בציור של מונק, שמניח ידיו על אוזניו, מבטא את הצעקה שצועק העולם סביבו. משיכות המכחול ברקע הדיוקן של ון גוך מבטאות את הסערה הפנימית. אתה רואה את הדברים האלה מצוירים, ואתה יודע שמותר להרגיש אותם. שאי-שם, מישהו הרגיש ממש אותו דבר.

החברים שלי ביאליק, רחל ולאה גולדברג

האמנות השנייה שאני אוהב בכל לבי היא אמנות המילה: שירה, סיפורת. פעם חשבו שלאוטיסטים, בעיקר כאלה המתקשים בדיבור, אין שפה פנימית. שהטקסטים שמתאימים לאוטיסטים הם רק טקסטים פשוטים, ילדותיים, כי ממילא אין להם אוצר מילים עשיר והם לא מבינים את דקויות השפה. כיום יודעים שאוטיסטים מגיבים לטקסטים מורכבים ולמילים ״קשות״, מבינים אותם בדרכם, וגם יוצרים בעצמם טקסטים פואטיים מאוד. לכן, חשוב לקרוא עם אוטיסטים טקסטים רבים ומגוונים, מבלי לדאוג ״מה הם מבינים״, להקריא להם טקסטים יפים ולהעניק להם כלים להתבטא בעצמם. לכתוב את דבריהם או לאפשר להם להקליד אותם.

חיים נחמן ביאליק. צילום מוויקיפדיה

מגיל צעיר מאוד ידעתי שמילים מכשפות אותי, ושאני מבין אותן. אולי: מבין אותן בדרכי. אמא שלי שרה לי הרבה כשהייתי קטן. כולם הקריאו לי ספרים, גם אחרי האבחון. להיפך, בגיל צעיר מאוד הייתה הסכמה שלימדתי את עצמי לקרוא, אז עברנו, אמא ואני, גם לקריאה בתנ״ך. אנחנו לא דתיים. היה ברור לנו שזה הטקסט הכי יפה שיש. לאט לאט אספתי לי חברים, או, ליתר דיוק: חברות – רחל ולאה גולדברג. מגיל עשר בערך, גם ביאליק היה חבר. אני חושב שהודות לו התחלתי לראות עולם ומלואו שכולו מילים, בכל מקום אליו הלכתי. כילד שלא הצליח לדבר, המילים היו גשר הזהב שלי כלפי פנים וכלפי חוץ.

הנפש האנושית נפלאה עד מאוד. אני חושב שהיא מגיבה ליופי כמו לשפת אם. אל תמנעו את היופי מאוטיסטים. תהא זו תרומתי הצנועה למודעות, לא ליום אחד בשנה, אלא לכל יום בשנה.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

איל שחל

בן 19 מתל אביב. סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. פירסם בעבר מאמרים בבמות שונות, כולל טור ב-ynet. מאובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך עם דיספרקסיה (קושי נוירולוגי בביצוע פעולות) קשה, שפוגעת בדיבור. משתמש בתקשורת תומכת חלופית מגיל צעיר.

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״