כשהפסיכיאטר אמר: ״אני רוצה לשלוח אותו לאבחון לאוטיזם״

מאת יפעת פאר 

זה קרה לפני חמש שנים. עליתי ערב אחד במדרגות לעליית הגג בבית שלי ובצעד האחרון חשכו עיניי: מסמרים קישטו את הקירות, צבע גואש אדום היה מרוח על קיר שלם, חלקי משחקים מפוזרים על הרצפה, דלי שלם של צבע לבן היה שפוך על השטיח היפה שהיה שם, ולא הצלחתי לדרוך בין המכשולים.

״למה עשית את זה?״

הייתי בהלם. ברגע אחד התמלאתי כעס וישר צעקתי: ״עילייייי, בוא מיד למעלה!״. עילי, שהיה אז בן 10, עלה במהירות וכבר בדרך הבין בדיוק למה קראתי לו. ״למה?״ שאלתי אותו, ״למה עשית את זה?״. עילי השפיל מבט, הוריד את כתפיו מטה ואמר לי במבט מבויש: ״אני לא יודע״. לא היו לי מילים ושנינו שתקנו.

למרות שידעתי שהוא לא מסוגל, ולמרות שידעתי שאין סיכוי, דרשתי ממנו לסדר את כל עליית הגג והשארתי אותו שם לבד. ירדתי בחזרה, לנסות לנשום אויר ולא הצלחתי. לקח לי חצי שעה עד שהעזתי לחזור לעליית הגג ולעילי. כשחזרתי לשם גיליתי שהוא לקח כרית ושמיכה ונרדם באמצע כל הבלגן שהיה שם.

זה היה לילה לבן. לילה שבו ניסיתי לחשוב איך אני עוזרת לבן שלי, שחיכיתי לו במשך חמש שנות טיפולי פוריות. התאכזבתי מעצמי שאני לא יכולה לעזור לו. שאני לא מצליחה לעזור לו. שכל מה שניסיתי עד עכשיו לא הצליח לי. לו. ולנו.

קשה להתלונן על הבן המתוק שלי

יום למחרת היה התור שלנו לפסיכיאטר, שליווה אותו שש שנים. אני זוכרת שישבתי שם מיואשת, כבדה, עצובה, חסרת אונים וחסרת כוחות. העיניים שלי היו אדומות ולא הצלחתי לשבת זקוף. היה לי קשה לשבת שם עוד פעם ולהרגיש שאני מתלוננת על הבן המתוק שלי שיש לו קשיים רבים.

אני כל כך רוצה להושיט לו יד, לעזור לו, להבין אותו ואני לא מצליחה. סיפרתי לפסיכיאטר שלו הכול, ישבתי שם ובמשך חצי שעה דיברתי ודיברתי.

הוא שאל שאלות. הרבה שאלות ועל הכול עניתי בצורה מיואשת מאוד. לבסוף, הוא עזב את המחשב, התיישב מולי ואמר לי משפט ששינה לי את החיים: ״אני רוצה לשלוח אותו לאבחון לאוטיזם״.

הסתכלתי עליו בעיניים גדולות ושאלתי אותו: ״מה זה?״. הוא הסביר: ״בעיית תקשורת״. שתקתי. גם הוא. ולא הרגשתי את הגוף שלי באותו הרגע.

את הכאבים בבטן אני זוכרת עד היום

הפסיכיאטר חזר למחשב, הקליד והקליד, הדפיס לי דפים רבים, כתב לי מה אני צריכה לעשות ושלח אותי לדרכי. את הדרך הביתה אני לא זוכרת, אבל את הכאבים שהיו לי בבטן עד היום אני מרגישה.

חלפו כמעט חמש שנים. אנחנו לומדים לחיות עם האוטיזם ולצידו. עושים צעד אחד וחוזרים שלושה צעדים אחורה. גיליתי שיש לי ילד אחד נפלא, חכם ורגיש, אוהב ואהוב, שאכן החיים שלנו השתנו מהקצה אל הקצה.

הטור הקודם של יפעת פאר:

“אף אחד מהחברים שלי, אף פעם, לא הזמין אותנו לארוחת ערב”