אחותי הצעירה ממני, גל, עזבה את הבית. הייתי בטוחה שיהיה לי קשה יותר. חשבתי שממש אקנא. כמוני, גם גל מיוחדת בדרכה, אבל אחרת. אולי היא מהווה בכלל נושא בפני עצמו למאמר נפרד.
בכל מקרה, היא עזבה את הבית למגורים עצמאיים ואני נשארתי לגור עם ההורים. לאט לאט האחיות שלי עוזבות. שתיים מהן כבר מחוץ לבית והשלישית מתגייסת בקיץ. מה איתי? אני כמובן מקרה מיוחד. אני לא עצמאית מספיק, ככה אומרים. אני לא מדברת. אני מבינה את זה.
הרבה שנים כעסתי על עצמי ועל העולם – למה אני לא מצליחה? למה אין לי קול? הרגשתי שאני כישלון ענק וכל ההצלחות הרבות שלי מתגמדות אל מול האחיות שלי. המצב הזה גרם לי לאורך זמן לתחושת חוסר ביטחון. בזמן האחרון אני נמצאת עם קבוצה של אנשים שלא מדברים ובמקביל עוברת תהליך עם עצמי. אני חושבת שאני ממש מדברת. אני חושבת שאני יחסית ממש עצמאית.
אז מה הבעיה? אני מרגישה שאנחנו חיים בעולם שמותאם לקול אחד, שרק הוא נחשב. יש רק דרך אחת לחיות. לכן, אנשים שכמותי נחשבים חלשים. אז אני רוצה לומר לכם בקול חזק וברור – אני יוצאת לעצמאות ותשמעו אותי. העובדה שאני גרה בבית ושאנשים כמוני צריכים לחיות במאבק יום-יומי כי מסווגים אותנו, כל זה מהווה בעיה שלכם, בעיה של החברה.
אני ראויה לפתרונות מתאימים. אנחנו ראויים להישמע. מגיע לי שתהיה לי דרך לחיות את החיים שלי הכי טוב שאפשר. זו זכות בסיסית. מגיע לי, לא למרות אלא באופן טבעי. אם הדרך הזו עדיין לא קיימת, זה לא אומר שאני חייבת להסכים ולהשלים עם זה.
אז אני יוצאת לעצמאות ומפסיקה להרגיש שנכשלתי. אני מצליחה כל יום, והגיע הזמן שאני וגם מי שמסביבי יווכח בזה. אני קוראת לכל המיוחדים להרגיש טוב עם עצמם. אני יודעת שאין יותר “עצמאי” מההרגשה הזאת. אני אומרת את זה לעצמי ומקדישה את המחשבה הזו לאחותי. אנחנו נמצא את דרכנו, כל אחת את דרכה. מילה של לי.
טורים קודמים של לי:
אמא ואבא, זה קשה לגדל ילדה אוטיסטית כמוני?
