fbpx

חוק המוגבלויות יתקע אותנו בשיקום עד אין קץ

שר הרווחה מאמין שהחוק שמאפשר מגורים בקהילה הוא מהפך דרמטי. איל שחל מסביר שהחוק יעביר אנשים מסטטוס "משתקם" לסטטוס "עדיין משתקם"

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שר הרווחה מאיר כהן. צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת

אני קורא ראיון עם שר הרווחה, מאיר כהן, שהתפרסם במעריב. השר מסביר שהחוק שהוא מקדם יאפשר לאלפי אנשים שמתגוררים במוסדות לעבור בהדרגה לדיור בקהילה.

האמצעי הוא מעבר למגורים במוסד אחר, “במעטפת תמיכה”, “בליווי עו”ס”. כלומר, הם יעברו מהליך שיקומי – להליך שיקומי, מהגדרת “משתקם” – להגדרת “עדיין משתקם”. השר מדגיש שזהו “מהפך דרמטי”. אני לא כל כך בטוח.

אין התחלה אמצע וסוף

אם קראתם את הניתוח המדויק של החוק שפרסמתי כאן, אתם יודעים שאין כאן שום דבר דרמטי. החוק מבוסס על חשיבה של המאה השמונה-עשרה או התשע-עשרה, על השיקום – שמהותו לכפות תהליך ארוך שמשמר את האדם במצב של משתקם, ללא התחלה, אמצע וסוף. התהליך מתקיים ללא יעדים או תאריכים ספציפיים של התקדמות.

ואין זה משנה בכלל באיזה מצב אתה מגיע לתהליך. אולי אתה אדם עם מוגבלות שכבר גר בדירה ורק זקוק לשירותי תמיכה במגורים? אולי יש לך יכולות מסוימות שאינן בסיסיות ואינן מצריכות תהליך ממושך?

זה גם לא מבטיח מעבר לחיים אוטונומיים. ידוע שאין דבר יציב מבחינה תקציבית, יותר מאשר מסגרת שיקומית שכבר מוזרם אליה כסף. אין ביכולתי להדגיש נקודה זו מספיק: מסגרת שיקומית, שמקבלת מימון מהמדינה, לא תוותר כל כך מהר על הכסף שהיא מקבלת לפי מספר המשתקמים. אין לה אינטרס “להעמיד את האדם על רגליו” ולשלוח אותו לחיים אוטונומיים בקהילה – על כל אחד כזה היא תפסיד כסף.

אני יודע וקוראיי יודעים, שהחוק המוצע בכלל לא מתווה אפשרות למגורים בקהילה שאינם שיקומיים. רק מלמול מוזר על כך שזו צריכה להיות “מסגרת” שתוכר על ידי “מסגרת” (הרווחה) ותקבל “מעטפת” מהעו”ס המקומי שלכם.

כן, אבל מה בדיוק? ואיך יכול אדם לצעוד לקראת עתיד שאינו מוגדר בחוק ולפיכך בבחינת לא קיים? זה ממש לא דומה לשפע המוצע ל”משתקם”.

12 שנים בשיקום – עד שפוטר

לכאורה, כדאי להיות משתקם לנצח. אולי הייתי חושב כך, אם לא הייתי קורא את פסק דין זר.

חיים זר, מתמודד נפש, עבד במחלקת חשמל ובמחלקת העבודות הכלליות במפעל של מרכזי תעסוקה שיקומיים (מת”ש) בכפר שלם בתל-אביב, במשך שתים עשרה שנה. המפעל, שכל עובדיו הם אנשים עם מוגבלות פיזית, קוגניטיבית, או נפשית, נחשב כמפעל “מוגן” או “משקם”.

זר בכלל עבד בשוק החופשי לפני אבחון בעייתו, אבל משרד הרווחה החליט שעליו “להשתקם” ולרכוש כישורים לעבודה שעשה קודם. הוא נותר 12 שנים בשיקום, שבהן, לדבריו, לא הרגיש שנהגו בו בכבוד.

אם המעביד לא היה מחליט שיש לו אופן בעייתי ומפטר אותו, זר היה ממשיך להשתקם שם עד עצם היום הזה. מנהל המפעל קיבל סבסוד עבורו, ולאחר שפיטר את זר, הטיל דופי באופי שלו. עם זאת, זר התקדם, בבת אחת באופן מפתיע, ברצף התעסוקתי והועבר לתעסוקה נתמכת בשוק החופשי.

לשקם את החשיבה על שיקום

קחו את מקרה חיים זר ויישמו אותו על הדיור. קריאה של החוק ושל דברי השר באותו ראיון, מעלה חשש אמיתי, שאדם שיש לו מסוגלות לגור בקהילה, יישלח ל”הליך שיקום” ללא קץ כתנאי למגורים בקהילה.

אני עצמי פגשתי בפניו הקשוחות של מושג ה”שיקום” כשפניתי למוסד להשכלה גבוהה, כשאני על סף קבלת תואר ראשון ממוסד אקדמי אחר, בממוצע ציונים לא רע בכלל. אבל נדרשתי, כאדם עם מוגבלות, למלא תנאי מקדמי של “שנת שיקום”: בשיחות ייעוץ, תרפיה קבוצתית ולמידה כיצד לומדים. סגרתי את הדלת בטריקה על הדרישה הזו שנראתה לי חצופה. אני באתי ללמוד. לא להשתקם!

מישהו צריך לשקם את החשיבה של המחוקק על שיקום, ויפה שעה אחת קודם, לפני חקיקת החוק הזה, למשל.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

איל שחל

בן 19 מתל אביב. סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. פירסם בעבר מאמרים בבמות שונות, כולל טור ב-ynet. מאובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך עם דיספרקסיה (קושי נוירולוגי בביצוע פעולות) קשה, שפוגעת בדיבור. משתמש בתקשורת תומכת חלופית מגיל צעיר.

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״