חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלויות התשפ”ב-2022 הוא יום חג לכל מי שאיננו אדם עם מוגבלות.
שלא בטובתי, נכנסתי לדיון באיחור מסוים. הזום ישב על המדוכה בטרם אישר את השתתפותי. המסך נפתח ברגע בו שר הרווחה כהן הישיר מבט אל המסך ואמר בבריטון סמכותי שהוא שם בשביל להגשים את החלומות שלנו. אבל לא הופרחו בלונים לשמיים, ולא נשמעה ברקע מנגינת Happy days are here again.
עם זאת, חגגנו את יום החג למחמאות: שר הרווחה גמר את ההלל על עצמו, היו”רית החמיאה לשר ולעצמה, השר שיבח את היו”רית, וח”כים אחרים שיבחו את עצמם.
הבנו היטב שזה יום חג ל”משפחות, ארגונים ועמותות”, שאליהם ורק אליהם התייחסו השר והח”כים. השר אפילו התפייט: המשפחות הן החשובות, הן זקוקות למענה, לאוזן קשבת, החוק ייכתב רק בשיתוף פעולה איתן. היו”רית רייטן הוסיפה: אי אפשר בלעדיכם, ארגונים ועמותות.
ורק אנשים עם מוגבלויות עצמם בהו בעגמומיות במסך, רצו לדבר ומצאו עצמם ב”השתק”. כתבו בצ’אט ואיש לא ראה את דבריהם, כי הם תועלו למענה אוטומטי של הוועדה.
בהיעדר התייחסות שפכתי את חמתי על הצ’אט, אשר לא ידעני. כתבתי לו שהפרוטוקול ייכנס לדיראון לדברי ימי הכנסת, כי יראו כמה ההתייחסות הייתה חד-צדדית, בסגנון המאה השמונה עשרה. המצב היה כה גרוע, עד שלא התייחסו לאנשים עם מוגבלויות אפילו ביחס של חסד כמו במאה התשע עשרה. לא התייחסו בכלל.
תאמרו: יש פגם בכללי הטקס. לצערי, הטקס הזה משדר משמעות. הטקס המתעלם הזה מתאים לחלוטין למגרעות שבחוק עצמו. הוא לא מכונן מנגנונים שיאפשרו לאדם עם מוגבלות לבטא את רצונו, לבחור את בחירותיו, לכתוב את סיפור חייו. הוא דואג היטב לביסוס מעמדם ולתקצובם של גופים שונים. יש פער עצום בין ההצהרות בעל פה לבין המילים הכתובות בחוק. על המחוקק מוטלת החובה החוקית והמוסרית לסגור את הפערים האלה.
ובכל זאת, קרן אור
קרן האור שאני מוצא בדיון הזה זו הברית שנוצרה בין חלק מהארגונים לאנשים עם מוגבלויות. התרגשתי עד דמעות למשמע דבריהם של נציגי נציבות השוויון, אלו”ט וארגונים חברתיים (שנקטעו לא בחן רב על ידי היו”רית כי לא באו לברך אלא לבקר פגמים).
רוב המסרים עליהם חזרו הדוברים הם אלה שאני כותב עליהם כבר זמן רב. כן, אלה שבגינם נאמר לי שאני “הזוי”. בכיתי ללא קול כשהדוברים השונים חזרו על המסרים שלי, כל אחד ואחת בניסוח האישי שלו או שלה. זו זכות גדולה, גם כשהדובר.ת מייחס.ת את המסר לעצמו.ה. גם כשקולי שלי מושתק בדיון.
לא לעו”סים כממלאי כל התפקידים ביישום החוק.
לא למסלולי אבחון וטיפול שונים לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית ולכל השאר.
לא ל”מעטפת” קלה עד לא ברורה לחיים בקהילה (בהשוואה לדיור במעונות).
לא לתקצוב יתר של מפעילים לעומת האנשים עצמם.
ולא לפטרנליזם כלפי אנשים עם מוגבלויות: שאומרים להם, מכתיבים להם, קובעים בשבילם.
לא.
לא לשם כך נחקק החוק הזה.
קריים ומיניסטר
ואחד, יואב קריים הנפלא, מבית איזי שפירא, הזכיר לוועדה הנכבדה ש”אין עלינו – בלעדינו” (אנשים עם מוגבלות), אבל עד כה כל שנכתב בחוק היה עלינו – ובלעדינו. הוא הושתק בגסות על ידי פוליטיקאים ועושי דברם, שבעיניהם כל דיון נוסף בחוק מיותר, כי צריך לחוקק אותו מיד. ללא ערעור. כפי שמקובל בדמוקרטיה, כמובן.
אני שמח, כי חקיקה היא עניין מורכב ולעתים גם קצת נכלולי. מה שחשוב הוא שציבור גדול מבין את החוק הזה, לומד אותו ונלחם על כל תו ותג בו.
אני מזכיר לח”כים ולשרים שהתלוננו על מעורבותנו בנושא, שזה תפקידנו כאזרחים. לרסן את כוחו העצום של השלטון, במיוחד כשהוא מופעל על חיי סקטור אחד, שהוא אנחנו. האנשים עם המוגבלויות.
בסופו של דבר, אלה החיים שלנו.
לא של המשפחות.
לא של ארגונים ועמותות.
שלנו.
אנא ממך שר הרווחה, אל תשכח את זה.
עוד בנושא:
