fbpx

למה קשה לנו להאמין שאוטיסט בתפקוד נמוך מסוגל להקליד את המחשבות שלו?

הסיפור של טל אשר זיעזע את עורכת הדין שירלי בלאייר שטיין. כאמא לבן שמתקשר רק בהקלדה היא אומרת: מדינת ישראל צריכה להכיר באמצעי התקשורת הזה

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

מאת: שירלי בלאייר שטיין

צמא לידע, דן והשופט ברק - צילום באדיבות המשפחה
דן ומשפחתו עם השופט ברק – צילום באדיבות המשפחה

טל אשר, שלאחרונה חשפה שהייתה קורבן להתעללות מינית, מתנהלת מבחינה תקשורתית באופן דומה מאד לבני האוטיסט דן. שניהם לא מדברים, ושניהם גדלו שנים מבלי שהוריהם הבינו את היכולות שלהם.

דן הצליח לפרוץ את הבועה ולתקשר איתנו  לפני שש שנים. היה לנו קשה להכיל את ההבדל האדיר בין האופן שבו הוא מתנהל ביומיום – משמיע קולות, מדבר בחזרתיות, מנפנף בידיו ומתפרץ בתסכול – לבין היכולת האינטלקטואלית, שמתגלה לנו שוב ושוב בשיעורי הקלדה שערכנו לו. אצל טל הנס קרה לפני שנתיים. הפער הזה בין ההתנהלות של הגוף לבין היכולות האינטלקטואליות מבלבל מאד, אבל אסור לנו להתעלם ממנו, במיוחד כאשר מדובר בחיי אדם.

זה הסיפור של כולנו – הורים לאנשים עם מוגבלויות

לפני עשרה חודשים חיי התהפכו על פיהם, כאשר צלצלה אלי מירית, אמה של טל, וסיפרה לי על מה ההתעללות שעברה טל, בתה בת ה-30. טל עברה פגיעות והתאכזרות מצד האישה שהייתה אמורה לטפל בה, לדאוג לכל צרכיה ולשמור עליה מכל משמר – עובדת זרה אשר חייתה עם המשפחה במשך 22 שנה.

טל אשר. צילום - יפעת פאר
טל אשר. צילום – יפעת פאר

וזה לא הכל. אותה אישה הייתה לוקחת את טל, במעטה של בילוי, לדירתה שבאיזור התחנה המרכזית בתל אביב, שם ביחד עם גבר נוסף הם היו מבצעים בטל אקטים מיניים ומבזים כולל הלבשתה בבגדים זנותיים ושימוש בחפצים, וגם סרסרו בה לאנשים נוספים.

הסיפור הנורא התגלה בזכות שיטת הקלדה שבה החלה טל להשתמש לפני שנתיים. היא חשפה בפני הוריה והמורה שלה את המקרה. הזדעזעתי עד העצם, קרביי התהפכו, והפסקתי לישון בלילות. חברותיי הקרובות שעמן חלקתי את פרטי האסון שאלו אותי, ״למה את כל הזמן אומרת ‘אנחנו’, ולא ‘היא’ או ‘הן’?”. לכך השבתי ״כי זה גם הסיפור שלי וגם של כל אחד מאיתנו, הורים לאנשים עם מוגבלויות״.

גם בני דן מתקשר את מחשבותיו האמתיות באמצעות הקלדה. גם הוא, כמו טל, מדבר בקולו באופן בסיסי בדרך כלל להעברת צרכים מידיים, אולם כדי להעביר מחשבות מורכבות הוא זקוק לעזרה. במקרה של טל היא זקוקה למישהו שייתן לה תמיכה פיזית ויאחז בידה, כדי להפסיק את הרעד שיש לה בידיים, ממנו היא סובלת בגלל תסמונת נוירולוגית גנטית נדירה שבה היא לוקה בנוסף לאבחנה על הרצף האוטיסטי. העזרה שהיא זקוקה לה היא בייצוב היד, כדי שתצליח להוביל אותה לאותיות הנכונות בטאבלט.

כך זה בכל העולם?

כאשר התגלה המקרה פנתה משפחתה של טל למשטרה על מנת שהפוגעים ייעצרו. וכאן התגלה אתגר גדול. כיצד ניתן ליטול עדות מטל? הרי היא זקוקה למישהו שיאחז בידה. מי נותן באמת את העדות, טל או מי שמסייע לה? עלתה טענה כי כאשר העדות ניתנת בסיוע פיזי של אדם אחר, התומך, היא אינה קבילה. ״כך זה בכל העולם”, נטען. האמנם?

באופן היסטורי שיטת הסיוע שבה טל משתמשת קיבלה ביקורת גדולה אחרי מספר תיקים פליליים באוסטרליה ובארה״ב. מדובר היה במקרים שבהם תלמידות הקלידו עם סייעת עדות על התעללות כביכול מצד בני משפחותיהן.

העדויות הובילו להליכים פליליים, אולם בשלב המשפט, לא התחשבו בתוכן ההקלדות. הסיבה במקרים אלו הייתה שההקלדה הייתה חד פעמית עם אדם אחד בלבד, והתלמידות לא חזרו שוב על אותה האשמה. שימו לב, ההקלדות הגיעו לשלב המשפט – כלומר היו קבילות אך השופטים שקלו ולא התמסכו עליהן בדיון בתיק. כך או כך, הקבילות כן קיימת.

גם בישראל, בחוק הליכי חקירה והועדה, ישנם סעיפים המסבירים באופן ברור כי כאשר יש חשש לכך שמסירת עדות של אדם עם מוגבלות בדרך הרגילה עלולה לפגוע בו או לפגום בעדותו, יש לספק לו עזרה כגון תקשורת חליפית, הסתייעות בבני אדם, בעזרים ממוחשבים ועוד. ובכל זאת נשמעו הצהרות מטעם הפרקליטות כי עדות כזו של טל לא הייתה קבילה.

במקרה של טל, היא מסרה את הסיפור למספר אנשים שונים בהזדמנויות שונות, בכל פעם בדיוק אותן עובדות. היא גם מסרה את הסיפור לחוקרת מיוחדת. העדות צולמה וניתן היה לחזות בבירור בשפת הגוף שלה, הבעות פניה, קטעים בהם עצרה והתנשמה בקושי כי הדברים שהקלידה היו קשים כל כך. הנסיבות כאן שונות בתכלית מהנסיבות באותם מקרים פליליים שהיו בארה״ב. אולם בכל זאת העדות לא נחשבה כקבילה.

קשה לקבל שינויים

מדוע קשה כל כך לחברה שלנו לקבל את התקשורת החליפית הזו? כבני האדם קשה לנו לקבל שינויים, דברים שמנוגדים לאמונותינו.


אני זוכרת שכאשר התחלתי להתוודע לשיטות ההקלדה, גם לי היה קשה להבין. פגשתי בארצות הברית את טיטו מוקפדיי, בוגר בן 35 עם אוטיזם שלו יכולות מוטוריות נמוכות מאד, שכתב 6 ספרים. אבל לי היה קשה לדבר אליו כמו אל אדם רגיל. המוח האנושי מוגבל כל כך. לימדו אותנו לחשוב שמישהו כזה, מן הסתם גם מפגר בשכלו.

אבל הראיות מתחילות להצטבר. מתחילים לראות עשרות ומאות אלפים של ילדים ובוגרים שמצליחים למצוא דרך להראות את היכולות החבויות שלהם, את היכולות האינטלקטואליות הגבוהות. יש מדינות בארצות הברית שאימצו את שיטות ההקלדה במערכת החינוך. התלמידים שם נבחנים כמו תלמידים רגילים, על אותו החומר באותה רמה, בעזרת סייע שתומך בהם.

הלוואי שמדינת ישראל תתעשת ותקלוט את השיטות האלה בהרחבה במערכות החינוך. והלוואי שיקשיבו לעדותה של טל. זה רק הגיוני. וזה גם החוק.

הכותבת היא עורכת דין, אמו של דן – צעיר על הרצף ומחברת הספר שפת אם

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

מערכת שווים

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״