כל חולת הפרעות אכילה שהפכה למטפלת ששמעתי עליה, העלתה בי אוטומטית פקפוק ותחושת חשד, אבל המקרה של טאל לוי כהן הוא מיוחד. תחת השם “טאל”, היא העלתה לאחרונה מופע יחיד חדש ומקורי בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, שסיפורו עוקב אחר חוויותיה של רקדנית סביב הפרעת האכילה שלה, בולימיה, ועל הדרך בה הבריאה ממנה בעזרת פסיכולוגיה ואומנויות.
לוי כהן מתייחסת ביצירתה לתאוריות שלמדה במהלך לימודי הטיפול, ולצד ביטוי אמנותי פיזי וכנה היא הולכת אחורה בזמן ומתארת את זיכרונותיה, האירועים בחייה, הכאב והסבל שהיא חוותה, את התגובות מסביבתה והפידבק מהחברה.
“במופע אני מתארת מסע של לידה מחדש”, מספרת לוי כהן. “הבמה מחולקת לשלושה מקומות שמתארים דיכאון, עצירה ותנועה. אני מספרת ורוקדת סיפורים שחוויתי במהלך חיי כמו טיפול הרזייה אצל דיאטן שמן, התמודדות כנערה במגמת מחול ועוד. בסופו של דבר אני הופכת את הכיסא שעל הבמה, שמתאר עצירה – לנדנדה – למקום של תעופה פיזית ורוחנית”.
תחומי הבמה והטיפול לא זרים ללוי כהן, שיוצרת ומופיעה על הבמה כבר מעל 20 שנה, ובנוסף מטפלת בתנועה ומחול. היא מחזיקה בתואר מומחה בתרפיה בהבעה וביצירה מאוניברסיטת לסלי בבוסטון (MA), וסיימה לימודי תעודה בחקר המחול והתנועה ב”לאבאן סנטר”, לונדון, והיא בוגרת לימודי משחק ותיאטרון ב”מת’וד סטודיו” ו”סיטי ליט” בעיר. בעבר אף זכתה עם הצגתה בפרסים בפסטיבל הבינלאומי להצגות יחיד ברוסיה 2021, הופיעה איתה בפסטיבל אדינבורו בשפה האנגלית ומופיעה איתה אונליין בלונדון, ברודווי, ניו ג’רזי, אדינבורו, ניו זילנד, סידני, ברייטון ומנצ’סטר.
למלא את החסר הרגשי באוכל
“במופע אני מסבירה כיצד דברים שחווינו במהלך חיינו משפיעים עלינו נפשית, וכתוצאה מכך גם פיזית”, מסבירה לוי כהן. “אני מתארת כיצד דברים שאנשים סביבי אמרו לי בצורה לא רגישה, בלי הבנה ומודעות, כמו דודה או חבר או מורה, השפיעו עליי וגרמו לי לרצות למלא את החסך הרגשי באוכל ולהשמין עוד ועוד. זו כמובן תגובה שנועדה להוכיח לכולם שאני בשליטה, ולהראות איך הרצון של כולן להיות רזות ומושכות גורם למחלה, כמובן גם אצלי”.
“חברה שלי פעם הגדירה את זה כהתאבדות יומיומית”, היא מוסיפה בכאב. “את כל הזמן רוצה לסיים עם זה, למחוק את עצמך, את הצרכים שלך, את החשקים שלך, כאילו את עושה כל הזמן משהו אסור, כאילו את בעצמך אסורה. אז את אוכלת כמה שאת יכולה כדי למלא חסך רגשי אבל אז את כועסת על עצמך שעשית את זה ומוציאה את זה ממך מיד, וחוזר חלילה. לפעמים כמה פעמים ביום, כמעט כל יום. היו תקופות שזה פחת, תלוי מה את עוברת בחיים ומי נמצא סביבך”.
חווייתה האישית של היוצרת עם בולימיה הביאה אותה למצבים מאוד קשים נפשית, כך היא מעידה: “הרגשתי שעברתי את הגבול שלי כשאכלתי עוגה קפואה. הגעתי למצב שבו לא היה אכפת לי מה אני מכניסה לגוף ובאיזו צורה. היו ימים ארוכים שלא הייתה לי כל עשייה חוץ מאכילה והקאה”.
“למזלי, לא הגעתי לאשפוז”, היא אומרת ומוסיפה שבגיל 28, אחרי כמעט עשור של הקאות, התמוטטות עצבים הובילה אותה לטיפול פסיכיאטרי. “הגעתי לשם בעזרת הוריי. הייתי בטיפול פעמיים בשבוע, ולקח לרופא 3 חודשים לשכנע אותי לקחת כדורים. ברגע שהתחלתי לקחת אותם ההקאות נפסקו”.
הריקוד וההתעסקות עם הגוף הביאה אותך לטריגרים שונים?
“כן, הטריגר היה עולם המחול כי את כל היום את עומדת מול המראה בבגד גוף וטייץ, ורואה כל גרם שאת עולה או יורדת. לצד זה את מקבלת הערות שאת צריכה להיות רזה. מאוחר יותר הבנתי שזה משהו שמגיע מהבית. כולן התעסקו עם המראה, אבל כדי שתחלי במחלה המבט הביקורתי הפנימי הוא זה שצריך להיות בך מילדות”.
מפחד ושנאה – להתמודדות
“החיים הם שני צעדים קדימה, אחד אחורה, שניים קדימה, אחד אחורה, וככה מתקדמים”, ממשיכה היוצרת. “זה משפט שאני אומרת במופע. בגיל 24 החלטתי לעבוד על עצמי – לחזור לכושר ולהבריא את הגוף שלי. אחרי שנתיים ההקאות חזרו. הבנתי שצריך שוב לעשות משהו, והלכתי לפסיכיאטר. מהכדור הראשון שלקחתי, ההקאות פסקו לתמיד, אבל הבולמוסים המשיכו. ממש לא קל לשנות את הדפוסים האלו”.
לוי כהן מסבירה שדווקא נקודת השפל הגדולה הזו בחייה הובילה אותה ללכת ללימוד טיפול בתנועה, בהבעה וביצירה: “בלימודים הבנתי את הדפוסים, את ההלקאה העצמית, ההתעלמות מעצמי, חוסר האהבה העצמית, הבנתי שאני לא לבד עם כל ההרגשות שלי, ושיש סיבה לכך שאלו נוצרו אצלי בנפש. קראתי על היווצרותן של מחלות נפש ודרכי הטיפול בהן, ביטאתי את עצמי בכתיבה, במשחק, בתנועה ובשירה ומצאתי את עצמי למעשה מקיאה את הפחדים שלי במילים, בסצנות ובריקודים – במסגרת מכילה”.
הדרך חזרה מאותם הרגלים קשים הייתה ארוכה, והיוצרת מעידה שלקחה לה לא פחות מעשור של עבודה עצמית, לימודים וחקר. בסופם, כאמור, היא העלתה את המופע החדש פרי עטה. “הסתובבתי עם התכנים שכתבתי כחמש שנים שבמהלכן העליתי משהו אמורפי יותר. זה היה מופע מחול ומוזיקה שמתבסס על הסיפור שלי, אבל זה לא עבד כמו שחשבתי, והבנתי שאני צריכה להעביר את המסר בעצמי עם התנועתיות שלי. ב-2006, בעזרתה של שרה וינו אלעד שהצליחה לגרום לי להתחיל לצחוק על הכול ולכתוב את הסיפורים שקרו לי בחיים, זה קרם עור וגידים ועבר עוד שלבים עד לגרסה הזאת”.
מה התגובות?
“התגובות טובות מאוד. אנשים מתרשמים מהכנות, מהאמת, מהאותנטיות ומהאומץ ואומרים לי שזה מהווה עבורם השראה, שזה הכי חשוב לי. חשוב לי שהדברים יוצפו ושידברו עליהם, שאנשים לא יחיו בתוך המחשכים ויחשבו שהם לבד. אומרים לי בעיקר שזה נוגע לכל אחד כי כולנו מתמודדים עם ביקורת של המשפחה ושל החברה, ומחפשים את השליטה שלנו על חיינו, וכולנו גם מתמודדים עם אוכל בדרך זו או אחרת”.
כיום לוי כהן מודה כי היא כבר לא חולה בהפרעות אכילה, ומרגישה בריאה נפשית ופיזית. “יש עוד חלקים שאני עובדת עליהם, זה מסע אינסופי. אני בעיקר נהנית מאוד ממה שאני עושה ורוצה לפרוס עוד כנפיים ולהגיע להרבה אנשים ומקומות”.
האם אפשר להחלים מהפרעות אכילה?
“ההפרעה הזאת לא נעלמת. אני תמיד חושבת עליה איכשהו וגם כל שיחה שאני מקיימת על המופע, מיד יש מישהי לידי שעברה או עוברת בעצמה או עם מישהו משהו עם הפרעות אכילה. היו רגעים סביב המופע ששאלתי את עצמי למה לי לחיות את זה כל פעם מחדש, אבל היום אני יודעת לומר שככל שאני מגיעה יותר רחוק עם ההצגה, ההחלמה יותר מוחלטת”.
החל מ-8.11.22 המופע יעלה פעם בחודש בקפה תאטרון הקאמרי. לכרטיסים.
