חג האורים הולך ומסתיים. אני מקדיש את המילים הבאות לאור הבוקע מהחושך.
ספק אם שני האנשים שנטפלו לאדם עם מוגבלות בחצר בית כנסת בפתח תקווה – שמעו על המקרה בו נטפל אדם לנער עם מוגבלות שכלית בבית קפה בארה"ב. שני מקומות ציבוריים, שתי תקיפות של אדם עם מוגבלות על רקע היותו אדם עם מוגבלות.
ספק אם האיש שרץ להגן על האדם עם המוגבלות בחצר בית הכנסת שמע על הנערה שקמה להגן על הנער עם המוגבלות בארה"ב. הוא נדקר בסכין והיא איבדה עין מרוב מכות. האנשים האלה, שהגנו בגופם על אנשים עם מוגבלות – הם מורינו ורבותינו. הם שילמו בפצע ובעין על הנחלת הלקח החשוב של הומניזם, אהבת אדם, ערבות הדדית.
כוחו של חינוך
יש חוקים בעולם ובארץ המורים לאדם לעזור לרעהו שבסכנה – ובהם חוק השומרוני הטוב וחוק לא תעמוד על דם רעך. יש מספיק חוקים בעולם ובארץ בשביל לשפוט, להרשיע ולהעניש את חסרי הלב שתוקפים אנשים עם מוגבלויות. המחוקקים מכירים בכך שזהו רוע גדול מדי. רוע שאין לו הצדקה. אבל לא על החוק לבדו אנו חיים, כי החוק לא יכול לצוות על אדם להגן עד זוב דם על רעהו. זהו כוחו של חינוך.
אינני יודע מי זרע את זרעי האהבה לזולת בלבם של האיש מפתח תקווה והנערה מארה"ב. מי לימד אותם שכל אדם נברא בצלם, שכל אדם הוא עולם ומלואו. האם היו אלה אבא ואמא, המורה בבית ספר, או אולי הרבי והכומר? ואולי הייתה זו השכנה שיש לה מוגבלות שהם עזרו לה לשאת סלים? קרוב המשפחה שהוא בבת עינם של הוריו?
אינני יודע, מכיוון שאינני מכיר אותם. אינני יכול אפילו להודות להם כי הם בעיניי גיבורים אמיתיים.
סוכן של מודעות שלא עובד לבד
אני, כמו רבים מחבריי, עובד 24/7 בעסק של מודעות. בעל כורחי עובד. בכל מקום בו אני הולך, יושב, מתקשר בהקלדה או באיות – השוני שלי בולט, עולה על גדותיו, יוצא ממני ומתפשט לסביבתי. אני, האדם הפרטי, הופך לסוכן מודעות המאתגר את סובלנותה וסבלנותה של החברה. אבל הנוכחות שלי במרחב הציבורי כשלעצמה לא משתווה למטען החינוכי עמו מגיע הזולת כדי לפגוש אותי.
אני שמח ומלא הכרת תודה כשנותני השירותים בבנק, בבית הקפה, בעירייה – יודעים מהן זכויותיי ואלו פתרונות להתאים לקשיים שלי. לא אני לימדתי אותם להנגיש לי את השירות. גם השתלמויות של נגישות הן חינוך, ומישהו טרח לקיים אותן באותו מקום.
אני אוהב את חבריי ללימודים באוניברסיטת בר אילן, אנשים שאין להם מוגבלות, שניגשים לברך אותי וללחוץ יד כשהם פוגשים אותי באוניברסיטה. הם מחייכים אליי מכל הלב. אחד מהם פעיל בעמותה שיוזמת פעילויות לבגירים עם שיתוק מוחין בשבתות ובחגים. אלו הזמנים הקשים של בגירים עם מוגבלות ומשפחותיהם בכלל. חבר אחר ליווה אוטיסטים מהוסטל לשיעורים של מדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון.
לא אני חינכתי אותם לתפארת. אני פוגש אותם בשלב זה בחיי בו אני יכול להתענג על כל טוב החינוך שקיבלו.
אומץ רב נדרש בשביל לקום ולהגן פיזית על אדם עם מוגבלות. כמה סימליים המקומות שבהם זה קרה: בית קפה ובית כנסת. בית קפה כמו בית כנסת. אין מקום שבו לא שורה אהבת האדם, בין שאתה מאמין שגם אלוהים נמצא שם, למעלה, ובין שלא.
