מאת עמית נודל
איאד אל חלאק היה בחור ערבי עם אוטיזם שנורה למוות בידי שוטר משמר הגבול לפני שלוש שנים בדרך למרכז עמותת "אלווין" לצרכים מיוחדים בעיר העתיקה בירושלים. המוות שלו היה מוות מיותר, שנגרם בין היתר בגלל שלשוטרים ולמג"ב אין שום מושג מה זה אוטיסטים, ובכלל מה זה אומר אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים (ובעיקר הפערים שיש בין החברות לדרכי התמודדות מול הנושאים האלו). נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלויות אף שיחררו שני דוחות בשנת 2021 שממליצים על דרכי התמודדות והכשרה בנושא, אבל לא הצלחתי למצוא מידע על מה קורה עם יישומם בפועל כמה שנים אחרי.
למה אני מתעסקת בזה עכשיו? כי שנינו שייכים לאותה הקבוצה, שנינו אוטיסטים. לפני שלושה ימים בית המשפט המחוזי בירושלים החליט לזכות את השוטר א' בן ה-21, שירה באיאד למוות. זו לא פעם ראשונה שחוויתי אובדן, אבל הפעם זה לא אובדן אישי שלי. זה אובדן שקרה בגלל מערכת שהתיישנה – ורק עכשיו נזכרנו לדבר עליה.
כל היום אני בלופים, שומעת איפשהו אחרי ארוחת הבוקר משהו על שוטר, על זיכוי. ואז, הדיווחים על הרפורמה המשפטית שוב תפסו את שאר תשומת הלב התקשורתית. פתאום אני קוראת את השם "איאד", ומשהו מהדהד בי, איזשהו כעס לא פתור. לוקח לי עוד כמה שעות עד שההבנה נופלת עליי, ואני נכנסת לקרוא את הכתבה. נכנסת לקרוא עוד פוסט. קוראת את הכתבה שוב, דיון, ואז את תמצית הכרעת הדין, פוסט, הודעות בוואטסאפ, וחוזרת שוב לכתבה. אני מתחילה להריץ חיפושים ברשתות החברתיות, ומוצאת – לא יהיה צדק לאיאד, לא יהיה צדק לאיאד, לא יהיה צדק לאיאד.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
האקולליה שלי חוגגת. היה לי אפילו פלאשבק קטן ל-2020, כשהייתי כבר לקראת אבחון רשמי. התחלתי להיחשף לנתח מהקהילה האוטיסטית בארץ. אז שמעתי על איאד. לאורך היום אני רואה את כל התכנים עליו בעיקר מהאוכלוסייה היהודית. חסרים היו לי הקולות הערביים. אני כותבת את זה בעצבות גדולה – כי גם פה אנחנו מופרדים.
הכאב הקולקטיבי
מאחרי הצהריים, כשסוף סוף הבנתי מה צריך לעשות, חיפשתי מישהו שיצטרף אליי ויכתוב איתי, כי יש לנו כאב משותף שהוא מעבר לדת וללאום. אנחנו לא יכולים לטעון שאנחנו מבינים את הצד השני אם אנחנו לא מצליחים להבין אחד את השני ברמה הכי אנושית שיש. יש לנו עולם מגוון, לאנשים יש צרכים שונים, לא הגיע הזמן שנדבר על זה בגובה העיניים? למה צריך שאלימות תעורר את הדיון הזה? היא מרגשת את הסביבה לרגע, ומשאירה בנו חותם לתמיד. יש פה גם כאב אישי וגם כאב קולקטיבי.
מעבר לצעקות הכאב שקראתי במשך היום, היה המון פחד בקהילה האוטיסטית, חרדה, חששות. למה זה הצליח לקרות בכזו קלות? הייתי באמצע סיור באולם חתונות כשגיליתי שהולכת להיות היום הפגנת כעס על הזיכוי של השוטר. זה מה שאני צריכה, הבנתי – ללכת להרגיש את הכעס המשותף, להצטרף לאנשים שיחשבו שאני מזדהה איתם.
יש פחד בקהילה האוטיסטית. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים על אלימות ואף הרג של אנשים עם צרכים מיוחדים. גם ככה יש לנו המון מאבקים מול המערכת. רמות הקורטיזול שלנו בשמיים, הפסימיות נוגסת בכולנו. כל מה שאני כרגע רק רוצה, שיהיה אולי חלק נוסף לכתבה, ממישהו שיוכל לחלוק את הפרספקטיבה שאנחנו לא שומעים עליה וממנה מספיק. אם אצלנו יש פחד, אז מה קורה בקהילה הערבית?
כולי תקווה שיהיה פרק ב' לכתבה, כי אני רק קול אחד מתוך קבוצה גדולה ומגוונת של אנשים שצריכים לשמוע מהם יותר.
