נושאים קשורים

עיריית פתח תקווה בנתה בניין חדש – ושכחה לשים מעלית

בבניין ניתנים שירותים לציבור, שבפועל לא נגישים לאנשים עם מוגבלויות. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות איימה בתביעה – והעירייה התחייבה לתקן את הליקוי

גם אם לעולם לא אחווה תשוקה במציאות, היא קיימת עבורי בספרים

הרומן "אהבות נכזבות" של מילן קונדרה גרם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי מעולם – ואני מקווה מאוד שארגיש יום אחד בעתיד

“למה לילד שלי לא מגיע סל שילוב? כי רציתי שיהיה שף?”

תלמידים עם צרכים מיוחדים שלומדים בחינוך המקצועי לא מקבלים סל שילוב, ובמשרדי העבודה והחינוך מגלגלים אחריות זה על זה. "אלו שני משרדי ממשלה, למה הם לא יכולים פשוט להעביר את הכסף ביניהם?"

ילדים עם CP לא יצטרכו להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות

מדיניות חדשה של ביטוח לאומי צפויה להקל על אלפי ילדים עם שיתוק מוחין. מעתה יקבעו אחוזי נכות קבועים, והוועדה תתכנס רק פעמיים עד גיל 18 ושלושה חודשים
הסתדרות 480-100

עם אוטיזם ודרגות על הכתפיים: המסע המרגש של חיילי “תתקדמו”

שלושה קצינים חדשים על הספקטרום עמדו השבוע על מגרש המסדרים בבה"ד 15. מי שהיה צריך הוכחה ש"גם הם יכולים" – קיבל אותה בענק. טור אישי מיוחד של אודי הלר
ראשיאנשים עם מוגבלויותלא בא לי לסעוד את אבא שלי. פליז, אל תשפטו אותי על...

לא בא לי לסעוד את אבא שלי. פליז, אל תשפטו אותי על זה

אחרי שנים של יחסים נוראיים, אבא של רננה אורן הפך לסיעודי. עכשיו היא מנקה לו, מבשלת, מכבסת, מסיעה ומתבאסת, "כי זה לא לגיטימי להתלונן על זה"

רננה אורן

כל החיים הוא היה חרא-אבא. לא דיברנו ב-8 השנים האחרונות.

עד לפני חודשיים, כשהפך לסיעודי. עכשיו הוא צריך אותי. צריך מי שיסיע אותו לבדיקות וילווה אותו לרופאים, צריך מי שינקה ויבשל ויקנה לו ויכבס לו. *פתאום* אני קיימת.

אז לכל המתייפייפים – לא היה פה היפוך תפקידים: ”אבא דאג לך כל החיים ועכשיו תורך לדאוג לו”. לא לא לא. כשהיו לי קשיים כלכליים, הוא לא הציע שאגור אצלו או בבית שהוא משכיר לדיירים. אין מצידי כפיות טובה כי לא הייתה טובה.

אבא איש של אגו, חייב לומר את המילה האחרונה. למשל, היו לו פעם שוכרים שהוא שנא, אז בשביל להתנקם בהם הוא שם את הטלוויזיה שלו על ווליום מלא כדי להרעיש להם (יש להם קיר משותף). הוא כנראה עשה להם בכוונה כל כך הרבה פעמים כי היום הוא לא שומע טוב בגלל שהתרגל לטלוויזיה הרועשת.

כשיצאתי מהצבא וביקשתי ממנו: “אבא, אני לא מסתדרת בבית של אמא, אנחנו רבות בלי סוף, בבקשה תעזור לי בשכר דירה”, הוא הגיב: “מה פתאום”, וזהו, אין עם מי לדבר.

להזכירכם, המוגבלות שלי היא אישיות גבולית. עברתי 80 עבודות. זה קשה להסתדר כלכלית כשאני לא יציבה תעסוקתית. אבל הוא לא היה מוכן לעזור. אמר: ”אין לי כסף”.

ערימות של כרטיסי ווינר

תמיד תהיתי איך יכול להיות שהוא עובד למחייתו, גר בבית בבעלותו, מקבל כסף כמשכיר דירה, ועדיין אין לו כסף?!

יום אחד נפתרה התעלומה.

ניקיתי לו את הבית ומצאתי ערימת מסמכים. קבלות של Winner. הוא הוציא 200 ₪ בשעה 14:15, ואז עוד 150 ₪ בשעה 14:20 ואז עוד 200 ₪ בשעה 14:30. הבנתי – הוא מהמר.

הוא כמובן לא גילה לנו, יש לו אגו. אבל הוא הודה שהוא ”הפסיק” כששאלנו אותו. לא האמנתי לו. אבא הוא מהאנשים האלה שמקבלים שיחה ואומרים ”נדבר אחר כך, אני לא יכול עכשיו”. קשה לסמוך עליו, איש חשוד.

פעם אחת הייתי במצב רוח אובדני. אמא התקשרה לאבא: ”הילדה שלך מאיימת להתאבד”.

”שתתאבד”, ענה. זה אבא שלי.

אבל מה? כולם מצפים ממך שברגע שההורים שלך סיעודיים, תעזור להם, לא?

אחרי שנים של אכזבה, זה הוגן לצפות ממני מה שמצפים מילד רגיל? לא. אבל בישראל של ”כבד את אביך ואת אמך” אין לי באמת זכות קיום.

אסור לי אפילו לשים גבולות, כי אין אף אחד שיעשה בשבילו, חוץ מאח שלי, שקורס תחת העומס.

מצד אחד כועסת, מצד שני מרחמת

בהתחלה אחי רץ איתו מבדיקה לבדיקה. ככה זה, תמיד יש אח שנרתם יותר לטיפול בהורים. בואו לא נשכח שזה שיקוף של היחסים התקינים שלו איתם במשך כל השנים.

אחי התרוצץ איתו עד שהוא כבר לא יכול היה להיעדר מהעבודה וביקש ממני טובה אחת קטנה – לאסוף את אבא מבית החולים.

”אבל אני לא מדברת איתו”.

”רננה, תעזרי לי בבקשה, לא לאבא”.

אז לפני חודשיים, אחרי נתק של 8 שנים, נסעתי לבית החולים לאסוף את אבא.

כשהגעתי, הבנתי שהייתי בלחץ לחינם. הוא לא זכר שלא דיברנו 8 שנים. הוא אפילו לא זכר איזה יום היום… המצב הקוגניטיבי שלו כל כך הידרדר, שכבר אין ברירה, הוא חייב שידאגו לו.

מאז אני מסיעה אותו, מנקה לו, מבשלת לו, קונה לו, גוזרת לו ציפורניים. הכול עם מירמור, כי אין לי את הלוקסוס לא לדבר איתו יותר. אני בקונפליקט פנימי. מצד אחד כועסת, מצד שני מרחמת. ואני גם חסרת אונים כי אין מישהו אחר שיעשה את זה בשבילו. אני נאלצת להסתגל למציאות החדשה שנכפתה עליי שאבא שלי תלוי בי, וכל פעולה שאני לא אסכים לעשות בשבילו, ישר ישפטו אותי.

הוא עול גדול. כן, קראתם נכון, עול. מותר לי להשמיע את קולי, גם לי יש מקום. הוא מתקשר אליי בשלוש בלילה בטעות. מתקשר בשש בבוקר להעיר אותי. אני מתגעגעת לימים שהיה חסום בטלפון שלי.

הוא לא יציב ונופל כל הזמן, אז אם אחסום אותו בטלפון עכשיו, אני מרגישה אחריות אישית שהוא עלול ליפול בבית ולא אדע, אז המצפון שלי מסרס אותי באשמה ולא נותן לי לחסום אותו. חוץ מזה, רגשות אשם לוחשים לי: ”את לא עושה מספיק והוא עלול למות בקרוב”.

מצד שני, הוא מתקשר 8 פעמים ביום ומבקש דברים: “תקני לי זירו, תשקי את הצמחים, תבואי לחבוש לי”. שוכח לגמרי שלא דיברנו שנים והוא לא היה באמת אבא. זה מעצבן! אני גם גרה קרוב, אז נוח לו לשגע אותי.

קשה להתכחש להורה שצריך אותך, אבל האם זה אנושי לצפות ממני למחוק את העבר? יש רגשות מעורבים בתוכי וצריך לדבר אותם. החברה חושבת שהמחויבות שלי לאבא קיימת, לא משנה מה. לחץ חברתי נושף בעורפי כל הזמן. אז לרוב אני עוזרת לו, אבל שונאת כל רגע.

“תביאי לו את בעצמך הליכון”

לפני שבועיים האחות אמרה שהוא חייב הליכון בדחיפות, אבל אין מי שיביא לו, אז קפצתי בחוסר חשק לבית חב”ד והבאתי לו הליכון.

ואז, שבוע שעבר לקחתי אותו לפיזיותרפיה. הפיזיותרפיסטית אמרה לי:

“ההליכון של אבא שלך לא הכי טוב, תקשיבי מה את צריכה לעשות…”

”עצרי”, אמרתי בתקיפות, ”לא הכי טוב? תביאי לו את בעצמך הליכון!”

השארתי אותה פעורת פה והלכתי. באיזה קטע היא מניחה אוטומטית שאביא לו הליכון יותר טוב? הלו, גברת, הוא צריך להגיד תודה שאני מדברת איתו. אבל כל תלונה שלי היא לא לגיטימית כי הוא המסכן, לא אני. אין הכרה במסכנות שלי, אין קבוצת תמיכה לבני משפחה מטפלים-ממורמרים. אני שקופה. וזה גובה ממני מחיר שאני ”מטפלת” בו באופן טכני. לא טיפול אוהב.

אחי הציע שאני אנקה לאבא ובתמורה אקבל חלק מהשעות שהוא זכאי להן בביטוח לאומי.

בסוף החודש הייתה לי בעיה עם השעות בתלוש ופניתי לחברה: “לא שילמו לי את כל השעות”.

”אני רואה ששילמו במדויק, את התחלת מאמצע השבוע, אז מגיע לך רק חצי מהשעות”.

”מה? אבל אתם אמרתם לי להתחיל ככה, אז סתם ניקיתי בחינם?”

”מה זה ניקית בחינם? זה גם ככה אבא שלך”.

חצופה! מה היא יודעת על הדינמיקה בינינו? מניחה אוטומטית שאני חייבת לו!

ררררר, כיבוד הורים…

לטורים קודמים של רננה:

https://shavvim.co.il/author/renanao/

***************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************

זמרת אקדמאית. בלוגרית צבעונית עם חוש צדק וביקורת על החברה. נותנת הצצה אותנטית ומקורית לעולמה כמתמודדת נפש

כתבות אחרונות