נושאים קשורים

10 דקות של אולטרסאונד מוחי הפחיתו מחשבות שווא אצל חולי סכיזופרניה

בניסוי ראשוני הצליחו חוקרים להפחית את חומרת מחשבות השווא אצל 10 מטופלים באמצעות גלי אולטרסאונד המכוונים לאזורים עמוקים במוח. השיפור נמשך לפחות שבוע, אך החוקרים מדגישים: נדרשים עוד מחקרים

"לבד זה בסדר, אבל אני רוצה שיאהבו אותי": 6 רווקים עם מוגבלות מדברים

דחיות בגלל המוגבלות, קשיים באתרי היכרויות ובדידות שמלווה את החיפוש אחר אהבה. שישה רווקים ורווקות עם מוגבלות מספרים לשווים על האכזבות, התקוות והחלום למצוא מישהו להיות איתו

מדריכה סטרה לאדם עם מוגבלות; השופט סירב לבטל את הרשעתה

למרות המלצת שירות המבחן, בית משפט השלום בבאר שבע הותיר את הרשעתה על כנה וגזר עליה מאסר על תנאי, קנס ופיצוי. השופט: "ההתמודדות עם קושי זה לא יכולה להיות - לעולם - בשימוש בכוח או באלימות"

זה שאני אוטיסט לא אומר שכל העולם צריך להתאים את עצמו אליי

ד"ר מורדי בן חמו, אוטיסט ואב לשניים, כותב על החיים בבית שהותאמו לרגישויות החושיות שלו, על הצעקות של הילדים שמכאיבות לו פיזית - אבל גם על ההבנה שגם הוא חייב להתגמש

השבי שבתוך הבית: הגיע הזמן להכיר בפוסט טראומה מורכבת

עשרות אלפי ישראלים שחוו בבתיהם פגיעות מיניות, אלימות והזנחה מתמשכת מתמודדים מדי יום עם פוסט טראומה מורכבת. בטור אישי מתאר עו"ס יובל רן את השבי הנפשי הבלתי נגמר ואת חוסר הטיפול מצד המדינה - וקורא לשינוי דחוף
ראשיאנשים עם מוגבלויותילדים עם מוגבלויותיונתן, בן יקר שלי, זו כבר לא המלחמה שלנו

יונתן, בן יקר שלי, זו כבר לא המלחמה שלנו

ההפגנות בעד שכר המטפלים כבר לא נוגעות אישית ללאה גולדברגר, אמא של יונתן שנפטר אחרי 22 שנה עם שיתוק מוחין. ועדיין כואב לה על כל האימהות המיוחדות שנלחמות בלי הפסקה על עתיד ילדיהן

לאה גולדברגר עם הבן יונתן ז"ל. מה שיכול להשתבש, לרוב משתבש (צילום מהאלבום המשפחתי)

לאה גולדברגר

בהפגנות המחאה האחרונות, שתובעות את העלאת שכר המטפלים במסגרות, אני מתבוננת במיוחד בפנים של אימהות לילדים עם מוגבלויות. אני מדמיינת את החרדה האינסופית שהן נושאות בכל יום, שהן מייחלות שרק יעבור בשלום. אני יודעת שלהיות אמא מיוחדת זה לחיות במלחמה מתמדת, או לכל הפחות בשגרת חירום. מה שיכול להשתבש, לרוב משתבש. הכל מאבק. תמיד. רוב האימהות נלחמות על ילדיהן עד שכוחן כלה. וזה כל כך מתיש.

אגלה לכם סוד. כשאני מתבוננת בפנים של האימהות המיוחדות הללו בהפגנות, חולפת בי מחשבה קשה שכמעט מזל שאני כבר לא צריכה להתמודד עם הבעיה הנוכחית הזו. שאני כבר לא משתתפת במלחמה הזו. לא מאז נפטר בני יונתן, לפני שנה וחצי. בשבילי זאת כבר אינה סכנה ברורה ומיידית. אינני צריכה יותר לתהות האם יונתן מקבל את הטיפול הטוב ביותר בידיים בו הפקדנו אותו. לא צריכה יותר לחשוש שאולי נסיבות כאלה או אחרות ימנעו את האפשרות שלו לחיות במסגרת מותאמת לו.

Igul-Letova
זה הזמן לבחון את הרשות המקומית בה אתם מתגוררים. לאה גולדברגר בהפגנה במודיעין, אמש (צילום: ליקול טמסוט)

אבל אני ממשיכה בכל זאת להיות שותפה למאבק של אחיותיי האימהות ולמען ילדיהן. המאבק הוא מאבק של כולנו, של כל החברה הישראלית. כי חברה שלא מאפשרת ביטחון מספק לחיים של כבוד ומיצוי הזדמנויות, היא חברה שאני מפחדת להזדקן בה, לחלות בה, ולגדל בה ילדים ובהמשך נכדים.

בהפגנה אמש (ג׳) במודיעין, שנערכה ביוזמת עמיעד טאוב, משנה לראש העיר ומחזיק תיק השירותים החברתיים, התאספו משפחות רבות. לצדן היו מנכ״לי העמותות של אקי״ם, אלו״ט ואיל״ן ושק״ל, ונציגות עמותת אמ״א, ארגון משפחות ארצי למען זכויות לאנשים עם צרכים מיוחדים הגרים בדיור חוץ ביתי. לא נשארה עין יבשה לאחר דבריה של מירי אליתים, אמא מיוחדת שהקריאה בנאומה גם ציטוט מרגש במיוחד של דברים שכתב איל שחל, שחדרו אל הלב.

להפגנה המקומית הזו יש חשיבות. אנחנו נמצאים חודשיים לפני הבחירות לרשויות המקומיות. הסוגייה הזו היא אמנם אתגר ארצי מול התקצוב הממשלתי. אבל כמו בתחומים רבים אחרים, הרשות המקומית אחראית על איכות החיים של תושביה. זה הזמן שכל אחד ואחת מאתנו צריכים לבחון את הרשות המקומית בה הם מתגוררים, כדי לראות מה נציגי הרשות עשו בחמש השנים האחרונות לטובת האוכלוסיות החלשות ביותר.

Igul-Letova

מה עשה ראש העיר? ומה עשה מחזיק תיק השירותים החברתיים בעירייה? האם הם דאגו לפיתוח מסגרות לאנשים עם צרכים מיוחדים בעיר, כדי שילדים ובוגרים לא יצטרכו לקבל את המענים האלה מחוץ לעיר? האם דאגו לניהול איכותי מספיק של תחום החינוך המיוחד? האם יש תוכנית עבודה סדורה בכל הנוגע לצרכים של משפחות עם צרכים מיוחדים? ולמשפחות של קשישים? ואנשים עם דמנציה? וילדים עם אלרגיות מסכנות חיים?

זה הזמן לשאול את המועמדים בסיעות השונות המתמודדות בבחירות: מה אתם עשיתם בשבילי ובשביל הצרכים המיוחדים שלי? אני מקווה בשבילכם שתקבלו תשובות טובות. לפחות במודיעין אני יודעת שדאגו לי בחמש שנים האחרונות וימשיכו לדאוג לי גם בחמש שנים הבאות.

אני זוכרת שלפני מספר שנים, באחת הפגישות של ועד ההורים במסגרת בה הבן שלי התגורר, המנהלת סיפרה בגאווה שהיא מקפידה להסתכל במצלמות האבטחה כדי לוודא שהטיפול הוא תמיד ראוי. זה כנראה היה כדי לזכות באמון שלנו, ההורים, לכך שהילדים שלנו מטופלים היטב, ולא נקרא בעיתון חלילה על זוועות המתרחשות שם מאחורי הדלתות.

לאחרונה מקודמת בכנסת הצעת חוק לרישות מוסדות הלימוד בישראל כולה במצלמות אבטחה, כדי למנוע או לפחות לגלות פגיעה באדם חסר ישע. המאבק מגיע גם לגני הילדים ״הרגילים״. הורים כבר לא יכולים לחיות בבטחה שהילדים שהם מורידים במסגרות בבוקר יהיו שמורים ומוגנים. כנראה שהרבה יותר קל לתקצב ולהתקין מצלמות, מאשר לפתור את הבעיה מיסודה: לדאוג לכוח אדם איכותי ומיומן לטיפול בילדים, ובאנשים עם מוגבלויות.

הבת שלי, חיילת משוחררת בת 21, מחפשת בתקופה האחרונה עבודה. משהו שיתאים לבחורה צעירה, עדיין ללא ניסיון והכשרה מקצועית או אקדמית. כשהיא מספרת לי על משרות שמתפרסמות, היא אומרת שהיא מראש פוסלת משרות שמשלמות שכר מינימום, והיא מתראיינת למשרות שמשלמות 40 שקל לשעה לפחות.

והיא מתראיינת, ויש הזדמנויות עבודה בשבילה לבחור מתוכן. אפילו לחיילת משוחררת ללא ניסיון תעסוקתי רב ברור שהיא לא מוכנה לעבוד בעבודה קשה ללא תגמול הולם, ושיש לה אפשרות בחירה בתנאים טובים יותר. אז מה הפלא שמטפלים ומטפלות עוזבים את המערכת ואינם מוכנים לקבל יותר את תנאי העסקה שלהם, שנשחקים עד דק, ולא מתאפשר להם להתקיים בכבוד ולכלכל את משפחותיהם באופן ראוי ומספק?

לאה גולדברגר היא אמא של יונתן ז״ל, שירלי ונועה. מתגוררת במודיעין. סמנכ״לית עמותת עמדא לדמנציה. יו"ר הורים פעילים במרכז למשפחה במודיעין. אקטיביסטית חברתית.

מערכת שווים כוללת כ-12 כותבים, כמעט כולם אנשים עם מוגבלויות. כל עבודתה מוקדשת לסיקור חייהם של אנשים עם מוגבלות בישראל.

כתבות אחרונות