לאה גולדברגר
בהפגנות המחאה האחרונות, שתובעות את העלאת שכר המטפלים במסגרות, אני מתבוננת במיוחד בפנים של אימהות לילדים עם מוגבלויות. אני מדמיינת את החרדה האינסופית שהן נושאות בכל יום, שהן מייחלות שרק יעבור בשלום. אני יודעת שלהיות אמא מיוחדת זה לחיות במלחמה מתמדת, או לכל הפחות בשגרת חירום. מה שיכול להשתבש, לרוב משתבש. הכל מאבק. תמיד. רוב האימהות נלחמות על ילדיהן עד שכוחן כלה. וזה כל כך מתיש.
אגלה לכם סוד. כשאני מתבוננת בפנים של האימהות המיוחדות הללו בהפגנות, חולפת בי מחשבה קשה שכמעט מזל שאני כבר לא צריכה להתמודד עם הבעיה הנוכחית הזו. שאני כבר לא משתתפת במלחמה הזו. לא מאז נפטר בני יונתן, לפני שנה וחצי. בשבילי זאת כבר אינה סכנה ברורה ומיידית. אינני צריכה יותר לתהות האם יונתן מקבל את הטיפול הטוב ביותר בידיים בו הפקדנו אותו. לא צריכה יותר לחשוש שאולי נסיבות כאלה או אחרות ימנעו את האפשרות שלו לחיות במסגרת מותאמת לו.
אבל אני ממשיכה בכל זאת להיות שותפה למאבק של אחיותיי האימהות ולמען ילדיהן. המאבק הוא מאבק של כולנו, של כל החברה הישראלית. כי חברה שלא מאפשרת ביטחון מספק לחיים של כבוד ומיצוי הזדמנויות, היא חברה שאני מפחדת להזדקן בה, לחלות בה, ולגדל בה ילדים ובהמשך נכדים.
בהפגנה אמש (ג׳) במודיעין, שנערכה ביוזמת עמיעד טאוב, משנה לראש העיר ומחזיק תיק השירותים החברתיים, התאספו משפחות רבות. לצדן היו מנכ״לי העמותות של אקי״ם, אלו״ט ואיל״ן ושק״ל, ונציגות עמותת אמ״א, ארגון משפחות ארצי למען זכויות לאנשים עם צרכים מיוחדים הגרים בדיור חוץ ביתי. לא נשארה עין יבשה לאחר דבריה של מירי אליתים, אמא מיוחדת שהקריאה בנאומה גם ציטוט מרגש במיוחד של דברים שכתב איל שחל, שחדרו אל הלב.
להפגנה המקומית הזו יש חשיבות. אנחנו נמצאים חודשיים לפני הבחירות לרשויות המקומיות. הסוגייה הזו היא אמנם אתגר ארצי מול התקצוב הממשלתי. אבל כמו בתחומים רבים אחרים, הרשות המקומית אחראית על איכות החיים של תושביה. זה הזמן שכל אחד ואחת מאתנו צריכים לבחון את הרשות המקומית בה הם מתגוררים, כדי לראות מה נציגי הרשות עשו בחמש השנים האחרונות לטובת האוכלוסיות החלשות ביותר.
מה עשה ראש העיר? ומה עשה מחזיק תיק השירותים החברתיים בעירייה? האם הם דאגו לפיתוח מסגרות לאנשים עם צרכים מיוחדים בעיר, כדי שילדים ובוגרים לא יצטרכו לקבל את המענים האלה מחוץ לעיר? האם דאגו לניהול איכותי מספיק של תחום החינוך המיוחד? האם יש תוכנית עבודה סדורה בכל הנוגע לצרכים של משפחות עם צרכים מיוחדים? ולמשפחות של קשישים? ואנשים עם דמנציה? וילדים עם אלרגיות מסכנות חיים?
זה הזמן לשאול את המועמדים בסיעות השונות המתמודדות בבחירות: מה אתם עשיתם בשבילי ובשביל הצרכים המיוחדים שלי? אני מקווה בשבילכם שתקבלו תשובות טובות. לפחות במודיעין אני יודעת שדאגו לי בחמש שנים האחרונות וימשיכו לדאוג לי גם בחמש שנים הבאות.
אני זוכרת שלפני מספר שנים, באחת הפגישות של ועד ההורים במסגרת בה הבן שלי התגורר, המנהלת סיפרה בגאווה שהיא מקפידה להסתכל במצלמות האבטחה כדי לוודא שהטיפול הוא תמיד ראוי. זה כנראה היה כדי לזכות באמון שלנו, ההורים, לכך שהילדים שלנו מטופלים היטב, ולא נקרא בעיתון חלילה על זוועות המתרחשות שם מאחורי הדלתות.
לאחרונה מקודמת בכנסת הצעת חוק לרישות מוסדות הלימוד בישראל כולה במצלמות אבטחה, כדי למנוע או לפחות לגלות פגיעה באדם חסר ישע. המאבק מגיע גם לגני הילדים ״הרגילים״. הורים כבר לא יכולים לחיות בבטחה שהילדים שהם מורידים במסגרות בבוקר יהיו שמורים ומוגנים. כנראה שהרבה יותר קל לתקצב ולהתקין מצלמות, מאשר לפתור את הבעיה מיסודה: לדאוג לכוח אדם איכותי ומיומן לטיפול בילדים, ובאנשים עם מוגבלויות.
הבת שלי, חיילת משוחררת בת 21, מחפשת בתקופה האחרונה עבודה. משהו שיתאים לבחורה צעירה, עדיין ללא ניסיון והכשרה מקצועית או אקדמית. כשהיא מספרת לי על משרות שמתפרסמות, היא אומרת שהיא מראש פוסלת משרות שמשלמות שכר מינימום, והיא מתראיינת למשרות שמשלמות 40 שקל לשעה לפחות.
והיא מתראיינת, ויש הזדמנויות עבודה בשבילה לבחור מתוכן. אפילו לחיילת משוחררת ללא ניסיון תעסוקתי רב ברור שהיא לא מוכנה לעבוד בעבודה קשה ללא תגמול הולם, ושיש לה אפשרות בחירה בתנאים טובים יותר. אז מה הפלא שמטפלים ומטפלות עוזבים את המערכת ואינם מוכנים לקבל יותר את תנאי העסקה שלהם, שנשחקים עד דק, ולא מתאפשר להם להתקיים בכבוד ולכלכל את משפחותיהם באופן ראוי ומספק?
לאה גולדברגר היא אמא של יונתן ז״ל, שירלי ונועה. מתגוררת במודיעין. סמנכ״לית עמותת עמדא לדמנציה. יו"ר הורים פעילים במרכז למשפחה במודיעין. אקטיביסטית חברתית.
