השעה שלוש בבוקר. עברו כמה שנים טובות מאז שהייתי ער בשעות האלו. לאחרונה תרופות השינה משפיעות פחות. אני מניח שזה קשור לזה שאני נמצא במקום בו הטראומה מדוברת, וזה משפיע על רמות החרדה שאני נמצא בהן. הבוקר הייתה קבוצה של התמודדות עם טראומה. זו קבוצה פסיכודידקטית שמנסה לתת לנו כלים לנהל את התסמינים שלנו. היו לנו שיעורי בית להגיע איתם לקבוצה. נתנו לנו דף עם תסמינים של טראומה והיינו צריכות (לשון רבות בגלל שכולן נשים חוץ ממני) לסמן מה התסמינים המופיעים אצלינו ומה השיטות שאנחנו משתמשות בהן כדי להצליח להתמודד.
הגענו לקבוצה הזו כעוסות. לרובנו הייתה כמות גדולה ואינטנסיבית של תסמינים חמורים. למרות התכיפות והחומרה של התסמינים, רובנו כלל לא אובחנו עם פוסט טראומה במשך רוב שנות ההתמודדות. במשך שנים כל אחת מאיתנו הסתובבה במחלקות פסיכיאטריות ובטיפולים נפשיים. אני באופן אישי הוצאתי הרבה כסף על טיפולים נפשיים בתקופות שלא היה לי מה לאכול. בכל זאת, נתנו לנו כל תווית מלבד פוסט טראומה מורכבת. אני זוכר פעמים שהייתי יוצא מהפסיכיאטר עם רשימה של אבחנות כאורך הגלות, והייתי קופץ ידיים מתחת לשולחן, כי פוסט טראומה מורכבת הייתה מייתרת את רוב רשימת האבחונים. הייתה פעם אחרת שעברתי אבחון מקיף שהתוצאה שלו הייתה פוסט טראומה מורכבת קשה. תנחשו איך שחררו אותי מאותו מוסד טיפולי? עם 15 אבחנות אחרות.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
הכעס זה לא רק על היעדר התווית, הכעס הוא גם על הטיפול הלא מתאים. במשך שנים מטפלים עבדו איתי על יכולת הוויסות שלי. מיומנויות ויסות הן מאוד חשובות, אבל אפילו חשוב יותר מזה להתייחס לטריגרים שנרשמו בגוף. הגוף לא שוכח את הטראומות, וכשלא מעבדים אותן, החיים מלאים בטריגרים. אז יופי, למדתי להרגיע את עצמי כשהיה לי פלאשבק רגשי. הסביבה לא סבלה ממני. אבל מה איתי? מה עם התחושות הקשות של פלאשבק רגשי שאף אחד לא הסביר לי? מה עם החוויה התמידית שהעצבים שלי חשופים? מה עם קשרים שהתפרקו כי הטריגרים באו וחצצו ביני לבין אנשים שאני אוהב?
אני כועס כי חוסר ההכרה בפוסט טראומה זו בחירה פוליטית. מסרבים לתת אותה מסיבות פוליטיות. אם הממסד הרפואי יכיר בזה שהקשיים שלי הם לא אשמתי, שהם נובעים מכך שהמדינה לא שמרה עליי כשהייתי צעיר, יהיו לזה בעיקר השלכות תקציביות. הממסד מעדיף לתת לי רשימה של אבחנות שאומרות שהנפש שלי פגומה, שנולדתי ככה, שאני עם הגנים הלא נכונים – הכל בעיה שלי ואחריות שלי לתקן. זה לא רק הממסד: החברה בכללותה תצטרך להכיר בכאב שלי ובסבל שלי אם אני אקבל את התווית של פוסט טראומה מורכבת. החברה תצטרך להתעמת עם זוועות שמתרחשות מתחת לאף שלה.
אני חייב להדגיש שכל הצוות שמטפל בי (פסיכיאטרית בבית המאזן, פסיכיאטר בקהילה, עובדות סוציאליות, מתאמת טיפול וכו’) כולם מסכימים שאני סובל מדיסוציאציה ופוסט טראומה מורכבת. כשאנשי מקצוע שעברו הכשרה על פוסט טראומה מורכבת פוגשים אותי – הספק מתפוגג. כשאני פוגש אנשים שלא עברו את ההכשרה הנכונה, הם מתייגים את הסימפטומים שלי לא נכון. אני אתן דוגמה ממקרה אחר: ADHD לעומת אוטיזם. גם ב-ADHD וגם באוטיזם יש קשיי ניהול ביצועי כמו הוצאה לפועל של משימות ארוכות טווח. יש גם קשיים חברתיים בשתי ההפרעות וגם קשיי ויסות בשתי הפרעות. התפקיד של הקלינאי הוא לערוך אבחנה מבדלת, ולמרות הדמיון, לזהות מה גורם לתסמינים – ולפיהם לתת את האבחנה המתאימה. כשרופא מסרב לעשות את השלב של האבחנה המבדלת נכון, הטיפול יהיה לא נכון.
הבעיות שלי עם הורים
בראש השנה הייתי אצל ההורים של בן הזוג שלי. קשה לי להיות סביב אנשים 24/7 וזה משהו שאני מאוד עובד עליו פה בטיפול. דברים כמו לראות סדרה או לקרוא ספר אני משתדל לעשות פה על הספה בסלון. זה קשה, כל כך קשה. אני רק רוצה לחזור לחדר שלי ולהתחבא. קשה לי עם הורים. ברחתי מהבית כשהייתי בגיל 18, ומאז אני חי את חיי בלי הדרכה הורית. אני לא אפרט למה ברחתי מהבית, אני רק אגיד שמעולם לא היה לי קושי עם דמויות סמכות. הצטיינתי בבית ספר והמורות שלי תמיד אהבו אותי וציינו אותי לשבח. הבריחה שלי מהבית לא הייתה קשורה לחוסר יכולת שלי להתמודד עם חוקים או עם הדת. ברחתי כי זה היה הדבר הנכון עבורי, לבנות לעצמי חיים אחרים. הורים מציפים אצלי הרבה דברים קשים שלא התמודדתי איתם עד לאחרונה.
ההורים של בן זוגי מאוד חמודים. אמא שלו זוכרת מה אני אוהב לאכול, שולחת לי חבילות לאשפוז ומפתיעה אותי עם דברים חמודים. אבא של בן הזוג נותן לי להשתלט על הכורסה המתכווננת שלו למרות שהוא מאוד רכושני כלפיה. ולמרות שהוא פי מאה יותר שמאלני ממני, אבא של בן הזוג משתדל לא להתווכח איתי על פוליטיקה. אפילו שזה ממש קשה לו. ההורים של בן הזוג עשו עבורי התאמות, כמו ארוחת חג. עד שהצטרפתי למשפחה הם לא עשו את הטקס של להתלבש בבגדים יפים ולשבת סביב השולחן. אבל בשבילי ובשביל בן הזוג הם עורכים שולחן חג חגיגי, ואני כל כך מעריך את זה. כל כך מעריך שאחותו מתלבשת יפה לכבוד הארוחה, כל כך מעריך כשבן הזוג מפתיע אותי ולובש חולצה חגיגית במקום הטי-שירטים החנונים שהוא בדרך כלל לובש. הכל כל כך נעים.
ובכל זאת, יש לי מועקה בלב. מועקה של ילד שבשבתות בבית הוא היה נועל את עצמו בשירותים בזמן הסעודה. הייתי נכנס לדיסוציאציה ולא יוצא ממנה עד שמישהו היה בא ודופק על הדלת של השירותים בעוצמה. אני לא יודע למה הייתי נכנס לדיסוציאציה כזו בארוחות שבת. אני גם זוכר את הפעם הראשונה שהיה לי התקף דיסוציאטיבי. אמא שלי שלחה אותי למכולת לקנות שמן. אני זוכר את עצמי במבואה של המכולת, ואז אני זוכר את עצמי בחוץ, מחזיק בקבוק שמן בלי שקית ובלי קבלה. לא זכרתי מה קרה בין לבין, רק הבנתי שלא שילמתי. עליתי חזרה למכולת ושילמתי. חזרתי הביתה והרגשתי אימה כמו שלא חוויתי מימיי. לא סיפרתי על זה לאף אחד. כילד לא ממש היה לי עם מי לדבר או את מי לשתף.
מחייך בלי להתכוון
בתיכון הבנתי שקורה לי משהו לא בסדר, כי מישהי סיפרה לי שאני תמיד מחייך כשאני הולך במסדרון. היא סיפרה את זה בקטע טוב, שזה נעים לה. אני לא זכרתי שאני מחייך, לא הרגשתי שאני מחייך בכלל. לא היה שום קשר בין ההבעה העליזה על הפנים שלי לבין ההרגשה הפנימית שלי. כשעברתי תקיפה מינית בגיל 18 מסרתי עדות במשטרה על התקיפה. השוטרת התעמתה איתי בסוף העדות ואמרה לי שכל העדות חייכתי. חייכתי! אני זוכר את הפחד, את החרדה, את האימה. אני לא זוכר חיוך. אמרתי לה שיש לי אינסטינקט לחייך בלי קשר למה שאני אומר, אינסטינקט שפועל כשאני ליד אנשים זרים.
כמעט איבדתי את החיים שלי בגלל הדיסוציאציה. כשהייתי בגיל 19, חייל בשרות סדיר, סבלתי מדיכאון קשה. לקחתי פרוזאק באותה תקופה, כמו איזה קשיש מהמאה הקודמת. בצבא עשו שני דברים קטלניים: הראשון – לא נתנו לי לראות קב”ן במשך שבועות, השני זה שהם לא החזיקו בבית מרקחת הצבאי פרוזאק, אלא רק פלוטין. פלוטין זו התרופה הגנרית של פרוזאק, אבל משום מה לא הגבתי לפלוטין. הגוף שלי התנהג כאילו אני לא על שום תרופה נוגדת דיכאון. הסברתי את זה לפסיכיאטרית הצבאית, אבל היא אמרה שאין מה לעשות ושאם אני רוצה אני יכול לקנות את התרופה בפרטי. הייתי חייל בודד, בלי שקל על הנשמה. שכרתי דירת חדר בקיבוץ שכוח אל בצפון, והייתי ממחזר פחיות מהבסיס כדי שיהיה לי מספיק כסף לקנות אוכל. לא היה לי סיכוי.
באוטובוס בדרך הביתה תכננתי בפרוטרוט את המוות שלי. הייתה לי תוכנית מסודרת. הורדתי את עצמי בבית חולים העמק ואמרתי להם במיון שאם אני אחזור הביתה, אני אמות. מבית חולים העמק שלחו אותי באמבולנס לבית חולים מזור בצפון. הפסיכיאטרית במיון הסתכלה עליי והגיעה למסקנה שאני מזייף בשביל לקבל גימלים. “אני לא רואה עלייך דיכאון, אני לא רואה אובדנות”. הילדה שהלכה במסדרון מחייכת, הילדה שדיווחה במשטרה על תקיפה מינית בחיוך, הילדה שעמדה להרוג את עצמה הייתה שם מול הפסיכיאטרית. הפסיכיאטרית ראתה רק מסכה ותו לא. עם ההכשרה הלקויה שלה בתחום של טראומה ודיסוציאציה לא הייתה לה שום דרך לדעת. סירבתי ללכת. נאחזתי בכיסא וצעקתי עליה שאני צריך עזרה, שתאשפז אותי או שאני אמות.
הועברתי למחלקה סגורה, ואז לפתוחה. הפסיכיאטר בפתוחה זיהה מיד שמדובר בפוסט טראומה. אושפזתי ללמעלה משלושה חודשים. כן, הבן אדם שהגיע למיון וטענו שהוא ממציא היה במצב כל כך קשה שנדרשו שלושה חודשים כדי לשחרר אותו. במבט לאחור אני חושב שש6836C4חררו אותי מוקדם מדי, שלושה חודשים לא הספיקו. אני לעד אזכור את הלילה האפל שבו כמעט איבדתי את החיים שלי בגלל הדיסוציאציה.
סיוטים ושוקו חם
בבוקר של ראש השנה התעוררתי, הסדין שלי היה תלוש מהמקום, כולי הזעתי, ובן הזוג הניח ידיים על הכתפיים שלי ושאל אם אני בסדר. “המיטה נראית כמו שדה קרב”, הוא אמר. “כי היא באמת שדה קרב”, עניתי. הוא הפעיל את פרוטוקול “אמיר התעורר מסיוטים”, שכולל בעיקר שוקו חם. הוא חיבק אותי בזמן ששתיתי שוקו ואני ניסיתי להירגע, לנשום. ככה התחילה לה השנה החדשה.
לקריאת טורים נוספים של אמיר שטיין הקליקו כאן
