זה סיפור על אוטיסט שדיבר – ושבר את מעגל האלימות וקשר השתיקה במשפחתו הגרעינית. זהו סיפור על אב מכה, מתעלל, שקם נגד בנו האוטיסט וניסה להשתיק אותו. האב ביקש לפסול את עדותו המרשיעה של הבן, ביודעו שבית המשפט חושש להרשיע אדם על סמך עדות של אדם אחר שאולי לא כשיר להעיד. זהו גם סיפורו של בית המשפט, שבחר להאמין לאוטיסט.
העובדות שהונחו לפתחה של השופטת זהר דיבון סגל מבית משפט השלום בנתניה היו ברורות מאוד. היא הרשיעה את א' ג', תושב זר, בתקיפות רבות של שלושת ילדיו הקטינים, ששניים מהם ילדים עם צרכים מיוחדים. לאחד יש סכרת והשני – אוטיסט. שניהם זקוקים יותר מהרגיל לעזרה ולהגנה.
במהלך שנת 2020, בבית, כשאיש לא ראה או שמע, הוא הכה אותם כעניין שבשגרה. האב השתמש בכל דבר שהזדמן: חגורה עם אבזם ברזל, מקל, יעה, בידיים ובבעיטות. הוא המשיך להכות אותם גם כשנפלו על הרצפה, גם כשבכו, אבל הקפיד לא לפגוע בהם בצורה שתצריך טיפול רפואי. בגללו, הבית היה מוכה פחד ואימה.
הבן האוטיסט, צעיר הילדים, עזר להרשיע את האב המתעלל, כשסיפר לחוקרת ילדים במשטרה ככל יכולתו על החיים בבית: "הוא הרביץ לנו, הוא סגר את הדלת שלא ישמעו אותו. כדי שלא ידעו את זה. שלא יגידו איזה בן אדם מרושע. הוא סגר את הדלת, כי אז אחר כך אם מישהו מבוגר היה רואה את זה, היה מתקשר לחדשות".
הוא סיפר בעדותו שהאב מכה גם את אחותו משום ששמע אותה צועקת ובוכה. "גיליתי שהוא עושה גם לה. זה היה במקלחת. אני שומע מלא בכי, כי לפעמים הוא לא סוגר את הדלת". החוקרת ציינה שהילד האוטיסט הרגיש אשמה על כך שהוא מעיד נגד האב, וביטא פחד גדול ממנו, אבל היה נחוש להפסיק את מעגל האלימות. למעשה, העדות שלו הביאה את השופטת לקבוע שהתנהגות האב היא "שפל המדרגה המוסרית", ושהוא פגע בילדיו לשארית חייהם.
האב כינה את ההתעללות "שיטות חינוך"
האב היה מודע למעשיו, אבל מעולם לא התנצל עליהם. הוא נראה לשופטת כמי שלא מבין מה לא בסדר בהם. הוא כינה את הבן האוטיסט שקרן, והעיד נגדו. הוא ניסה להשתמש בעדויות של אחותו של האוטיסט, ואמו של האוטיסט (ששיתפה פעולה אתו בתקיפותיו האלימות), בתקווה שאלו ימזערו את חומרת מעשיו, וכך היה. עם זאת, בית המשפט בחר להעניק משקל נמוך לעדויות שלהן, מתוך הבנה שהאב מטיל עליהן אימה.
עורכי הדין של האב ניסו למנוע במשך זמן רב את כניסתו לכלא, על ידי הגשת בקשות שונות לבית המשפט. כשגם אלו לא עזרו, והאב הורשע, הוא ביקש בקשה נוספת מבית המשפט: לפסול את עדות הבן האוטיסט, כי אוטיסטים מטיבם ומטבעם נוטים להפריז ולהגזים. הם הסתמכו על הכללה של מטפלת רגשית אחת, שהוצגה בפני המשטרה כעדה מומחית לתחום.
ב-18.12.2023, השופטת דחתה בהחלטתה את הבקשה לדון בעדות המטפלת הרגשית, כראייה נוספת: "כידוע, קשת ההתנהגויות על הספקטרום האוטיסטי היא רחבה. ילדים שונים המאובחנים עם אוטיזם מתאפיינים בהתנהגות שונה זה מזה, ובדרגות חומרה שונות זו מזו. אין בעדות זו ללמדנו על כך שהקטין הוא גוזמאי, שקרן או בעל נטייה להפרזה ולהגזמה, לא משום הלקות ממנה סובל וגם לא בכלל. ההפך הוא הנכון. פעמים רבות, משום חוסר ההבנה החברתי, ילדים המאובחנים כאוטיסטים נוהגים כלפי האחר בכנות יתר, שעשויה להתפרש במקרים מסוימים אף כחוסר טקט – אך הם אינם נתפסים כשקרנים".
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
היא הוסיפה שעדות הבן האוטיסט מהימנה בעיניה: "קולחת וקוהרנטית, אך לא מדוקלמת או משדרת דרמטיזציה. התיאורים נשמעו אותנטיים, עשירים בפרטים, לא ניכרו בהם אלמנטים של הגזמה או הפרזה. העדות לוותה בתחושות ומחשבות, חששות ופחדים, ונמצאו דינמיקות מוכרות רבות המאפיינות חקירות ילדים שנפלו קורבן למעשי עבירה. הקטין אינו מבקש את רעתו של הנאשם, אלא שניכר כי עדותו היא בבחינת צעקה ותחינה לעזרה". עוד כתבה השופטת כי מצבו הנפשי הקשה של הבן האוטיסט, דברים שאמרו האם והאחות בעדויותיהן ואפילו דברים שסיפר האב על "שיטות החינוך" שלו – תמכו בעדות הבן, והביאו להרשעת האב. השופטת סיימה את דבריה בכך שהתרשמה שהאב הוא זה ששיקר בעדותו.
ב-15.1.2024 נגזר דינו של האב לשנתיים מאסר בפועל, עוד שנה של מאסר על תנאי והתחייבות כספית שלא ישוב להפעיל אלימות במשך שלוש שנים. ההקלה בעונש ניתנה לו, כמובן, בזכות ילדיו שהכה. הוא אינו אב השנה, בלשון המעטה, אבל הוא המפרנס היחיד שלהם.
העונש המקסימלי בסעיף בו הורשע האב הוא שלוש שנים במאסר, ואת זה לא השופטת קבעה. ההקלה שהיא נתנה לו היא שחלק מהעונש הוא לא בפועל – אלא על תנאי. היא הצטערה על כך צער רב, כי ברור שחייבים להוציא את הילד האוטיסט כמה שיותר מהר מהבית הזה, משום שהוא מצוי בסכנת חיים, וכידוע לכולנו – מערכת הרווחה עובדת לאט.
תנו לאוטיסטים להעיד
זהו גם סיפור של שיפור ביחסו של בית המשפט לנושא הכשרות המשפטית של אנשים עם מוגבלות קוגניטיבית-תקשורתית. אנחנו מדינה עם מסורת לא קלה בנושא. במשנה ובתלמוד הוטל ספק בכך שאדם עם מוגבלות פיזית או קוגניטיבית יכול להעיד בפני בית דין. מאז, עברנו דרך ארוכה, ועדיין, בסופו של יום, הכול תלוי במידת הבנתו של השופט הספציפי את נושא המוגבלויות בכלל ובמידת הרצון והיכולת שלו ללמוד את הפרופיל המוגבלותי הספציפי של האדם שלפניו.
כבר הזדמן לי לקרוא פסקי דין לא קלים בנושא, כמו למשל זה של שופטת, שפסקה באופן נחרץ כי עדותה של הקורבן, נערה עם תסמונת וויליאמס, הייתה לא מהימנה כי היא דיברה בצורה קולחת ובשפה עשירה. לו הייתה טורחת ללמוד, הייתה מגלה כי זה אחד ממאפייני התסמונת. זו הייתה אמנם דעת מיעוט, אבל לרוע המזל היא התקבלה בערעור בערכאה הבאה, על בסיס אותה הנחה שגויה. ידידה קרובה לליבי לא הגיעה אפילו להתעמת בבית המשפט עם תוקפה, על אף שעדותה במשטרה נתפסה כמהימנה, מחשש שבית המשפט לא יוכל להתמודד עם עדות בהקלדה (שהיא עדות קבילה לפי חוק).
בית המשפט לומד, ובמיטבו, הוא טוב יותר ממה שחושבים עליו. תנו לאוטיסטים להעיד. מוגבלות אין פירושה שהאדם אינו דובר אמת. ודברים שיוצאים מלב – נכנסים ללב.
