בית המשפט העליון לרוב אינו דן בערעור של אסירים על החלטות של ועדת השחרורים. הפעם, בעקבות טענה של אסיר חירש-אילם לחוסר שוויון, החליט השבוע העליון לדון בערעור – ואף לפסוק לטובתו.
מדובר באסיר חירש-אילם שנגזר עליו מאסר של 25 חודשים בגין עבירות רכוש. הוא הגיש בקשה לשחרור מוקדם בפני ועדת השחרורים, אך נדחה. הנימוק העיקרי לדחיית הבקשה היה שהאסיר המדובר לא עבר תהליך שיקום. הסיבה: בעקבות מוגבלותו, לשב"ס לא הייתה אפשרות להציע לו תוכנית שיקום מותאמת.
בשל כך, ובעקבות החשד להפרה בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, השופטים דפנה ברק-ארז, ח'אלד כבוב ורות רונן דנו האם יש לזקוף לחובתו את העובדה שלא עבר הליך שיקומי, או שמא לזקוף לזכותו שהסיבה שלא עבר את ההליך היא בעקבות היעדר תוכנית מותאמת.
במסגרת כתב הבקשה לשחרור מוקדם, הוגש לוועדת השחרורים דוח סוציאלי שמראה כי האסיר נקלט לאגף אסירי עבודה ומועסק ללא עבירות משמעת או סמים. למרות עובדות אלו, ועדת השחרורים דחתה כאמור את הבקשה.
השופטים שדנו בתיק החליטו שיש בהחלטת הוועדה טעם מפלה, במיוחד לאור העובדה שהאסיר התקשה להסתדר בבית הסוהר וליצור קשר עם הגורמים האחראיים על שיקומו בשל מוגבלותו.
האסיר טען שיש אינדיקציות שמראות על אי מסוכנותו, ושהפסילה באה על סמך אי-השיקום בלבד. ואילו ועדת השחרורים טענה בפני בית המשפט העליון שלא כך הדבר, ושהאסיר עדיין מסוכן לציבור. עוד ציוין בהחלטה לא לאפשר לו שחרור מוקדם שהאסיר לא הגיש עתירה נגד המדיניות של שב"ס בנושא אי-השיקום שלו.
מנגד, טען האסיר ביחס לטענה על מסוכנות מצידו, שעקב מוגבלותו הקשר של שירות בתי הסוהר איתו נעשה בתיווך אנשים נוספים, ובעקבות כך קיבלו בשב"ס תמונת שווא לגבי מסוכנותו לציבור.
לאחר דיון בנושא, החליטו השופטים שהימנעות ממתן יחס שוויוני לאסיר המבקש את השחרור, כמו במקרה הזה, משפיעה לרעה על חירותו ומונעת ממנו את הזכות הניתנת לאסירים אחרים, שמתוקף היותם ללא מוגבלות יכולים לעבור את הליך השיקום.
************************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
************************
השופטים קבעו שהיה על ועדת השחרורים לקבל החלטה לגבי האסיר אך ורק על סמך יתר הנתונים שיש לגביו ולהשמיט את העובדה שלא עבר תהליך שיקום. עוד כתבו השופטים שאם הזמן היה מתיר זאת, היה על ועדת השחרורים לקיים דיון נוסף בעניינו של האסיר ולהתאים לו תוכנית שיקום ככל האפשר.
לצערו הרב, האסיר לא ייהנה באופן אישי מהפסיקה של בית המשפט העליון, מכיוון שלפי השופטים "הזמן האפשרי לשחרורו עבר ואין מה לעשות בנדון, וכך יודע גם האסיר". יחד עם זאת, לפסיקה העקרונית עשויה להיות משמעות במקרים משפטיים דומים בעתיד. השופטים החליטו לחייב את המדינה בהוצאות משפט של 5,000 שקלים לזכות האסיר, וביקשו להפיק לקחים להבא.
