הנה משהו מוזר שקרה לי לא כל כך מזמן, כשהלכתי להצביע לראשות העיר. זה לא שהתבלבלתי בפתקים או משהו פשוט כזה, אלא שלא הצלחתי אפילו לעבור את הכביש בדרכי למקום ההצבעה. הנה הסיפור.
יצאתי מהבית עם אחותי, אחינועם המשלבת שלי ואבא שלי. נסענו ברכב, למרות שמדובר יחסית במרחק קצר. ברגע שירדנו מהמכונית, עברו מולי שני רכבים שעשו הרבה רעש. ממש נבהלתי. קשה לי בדיוק להסביר מה קרה באותו הרגע, אבל בשנייה שיצאתי מהרכב נתקפתי בהלה. עוצמת הרעש שפגשתי כנראה הממה אותי ומאוד נלחצתי. אני חושבת שכדי להסביר מה קרה לי, כדאי שנעסוק במונח "ויסות חושי".
חשוב להבין מה אוטיסטים חווים כאשר הם נחשפים לגירוי חושי. אנשים על הרצף מתמודדים עם קושי לווסת את עצמם, ובדרך כלל מאוד רגישים לרעשים, לריחות ולמרקמים. לכן הגבתי בצורה כזאת. אחרי שיצאתי מהרכב, רציתי פשוט לברוח מיד למקום שקט. אז רצתי לתחנת האוטובוס הקרובה, תוך כדי חציית כביש לבדי, והכל מתוך רצון ספונטני להימלט ולעלות על האוטובוס הראשון שמגיע. אני לא יודעת לחלוטין מה הניע אותי, רק שהרגשתי הרבה התרחשות סביבי, שהכניסה אותי למצב של בריחה, של הימלטות.
הגוף שלי נכנס למעין מצב של "סטרס". הרגליים שלי נעו לבדן, ופשוט מצאתי את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס ורק רוצה לברוח. ישבתי שם כמה דקות וניסיתי להירגע. די מהר המשלבת שלי, יחד עם אבא, הגיעו אליי כדי להבין מה קרה.
המשלבת ניגשה אליי עם בלוק כתיבה, כדי שאוכל להסביר, ושאלה אותי אם משהו מלחיץ אותי כי ישבתי בתחנת האוטובוס ולא הסכמתי לקום ולהיכנס להצביע. אחרי כמה דקות החלטנו באותה הסיטואציה להניח להצבעה ולראשות העיר, ולהמשיך ביומנו הרגיל לפעילות אחרת.
לאחר ששבנו הביתה, הציעה לי אחינועם שננסה שוב. בכל זאת, אזרחות טובה. הסכמתי. הפעם הלכנו ברגל ושמענו מוזיקה ברקע, מה שמאוד עזר לי להירגע. כאשר הגענו לקלפי, נכנסו למבנה וניסינו למצוא היכן אני צריכה להצביע. התחושה שלי לאורך הזמן שבו חיפשנו את הקלפי הייתה של חוסר אוויר, ושל רצון חזק לברוח. עברו כמה דקות עד שנתנו לנו להצביע.
אחרי שעשיתי זאת, הרגשתי שחזר לי אוויר לריאות. בחרתי את המועמדים שלי לניהול העיר. הצלחתי בסופו של דבר להתגבר ולהשיג את המטרה שלי. אני מביטה, מבחינתי, על האירוע הזה כרגע של הצלחה, בו הצלחתי להצביע ולהביע את העמדה שלי.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
חשוב לי מאוד להביע את עמדתי, כמי ששייכת לקבוצת מיעוט מושתקת למדי, אם לא לגמרי. חלק מקבוצה אותה נוטים להשתיק ולרוב לא לתת ביטוי או משקל לרצונותיה ולעמדות שלה. גם ובמיוחד בגלל זה, אני חושבת שזו חובתי לקום ולהביע עמדה, ולכן התעקשתי.
למרות האתגרים שפגשתי במגבלותיי, הצלחתי להתמודד ולהגיע למטרה. נכון, היו הרבה קשיים, אבל גם כשקשיים פוגשים אותנו, צריך לפחות לנסות להתגבר עליהם, בוודאי כשעניין כזה חשוב נמצא על הפרק. כל זה נכון לגבי אוטיסטים, אבל גם לגבי אנשים ללא אוטיזם. כל איש וקשייו. כל אחד או אחת וההתמודדות שלהם.
