נושאים קשורים

הדרום והצפון מופקרים – גם בחינוך המיוחד

חברת הכנסת לשעבר שירלי פינטו במאמר ראשון לאתר "שווים": "משרד החינוך לא יכול להמשיך להסתתר מאחורי התירוץ של מצוקת כוח אדם. די, מספיק"

אבישי כבר חודש בבית: “אסרו עלינו לדבר עם המחנכת שלו”

בן ה-10, על הרצף האוטיסטי, עבר למסגרת חדשה וחווה התפרצות רגשית – שלטענת הוריו הובילה להתנכלות מצד צוות ההוראה: "נאסר עלינו לפנות ישירות למורה, ליועצת או למשלב". תגובת משרד החינוך: "עובדים על פתרון נכון עבור התלמיד"

אישום: הורחק מבתו עם המוגבלות – ותקף אותה מינית שוב

פרקליטות מחוז דרום הגישה לבית משפט השלום באשקלון כתב אישום נגד תושב הדרום, בן 50, בגין ביצוע עבירות של מעשים מגונים במשפחה נגד בתו עם צרכים מיוחדים

הנער על הרצף האוטיסטי שמפיח חיים בבלוטים

נדב שמעוני, בן 17 מכפר ביל"ו, מצא תחביב מיוחד שהפך לעסק כלכלי – הוא מייצר דמויות מיוחדות בהתאמה אישית על בלוטים. אמו מספרת: "יש לנו אלפי בקשות מאנשים"
הסתדרות 480-100

במצוקה בגלל המלחמה? איפה תוכלו לקבל טיפול ללא תשלום

משרד הבריאות מפרסם את מספרי הטלפון של מרכזי החוסן ומרכזי החירום והתמיכה הרגשית של קופות החולים, המספקים טיפולים נפשיים ללא עלות
ראשיחדשותזו דעתי על המתת חסד למתמודדי נפש שקצו בחייהם

זו דעתי על המתת חסד למתמודדי נפש שקצו בחייהם

רננה אורן קראה על ההולנדית שקיבלה אישור להמתת חסד, ולא מבינה למה אנשים לא מקבלים את זה. האם זה רק בגלל שפצע נפשי אי אפשר לראות בעיניים?

צילום סלפי: רננה

קראתי אתמול ב”שווים”, שמתמודדת נפש הולנדית בת 29 קיבלה אישור להמתת חסד וזה עורר שם סערה. למה, בעצם, זה מציק לנו? אנשים מנסים למנוע המתת חסד של אדם מדוכא כי הם חושבים שמצב רוח זה צ’יפס, מצבי רוח משתנים אז חפיף, לא צריך לאשר לה. שלא לדבר על זה שהדת אוסרת התאבדות.

לפי החוק ההולנדי, כדי לקבל המתת חסד – אדם חייב להרגיש “סבל בלתי נסבל ללא סיכוי לשיפור”. אני מתמודדת נפש, ואני אומרת לכם שלפעמים הסבל לא יתואר, עולה על כל דמיון! אז אם ההולנדית מרגישה ככה קבוע, למה כולם משחקים אותה סניגורים של החיים?

איציק סעידיאן היה צריך לשרוף את עצמו כדי שיקשיבו לו שהוא סובל. למה אנשים פחות מבינים כשמדובר בנפש? כי לא רואים בעיניים את הפצע הנפשי?

המקרה של ההולנדית אתמול הזכיר לי את המקרה אצלנו של מורן וורנשטיין ז”ל. גם היא קיבלה המתת חסד. כשהיא הייתה ילדה, בן הזוג של אמא שלה התעלל בה מינית. אמא שלה הרבה פעמים הייתה בחדר, ראתה הכול ושתקה. ברור שזה ישרוט את מורן. מה היא עשתה? קפצה מקומה רביעית. מתה? לא. אבל ניפצה את האגן והכאבים לא הפסיקו. שום טיפול לא עזר.

אז נפש מרוסקת וכאב פיזי כרוני, בכיסא גלגלים ללא שום סיכוי לשיפור, זה חיים? לא. אבל היא פחדה לנסות להתאבד שוב, אז היא ביקשה המתת חסד בשוויץ.

וואו, איזו בירוקרטיה היא עברה. כתבה להם על הכאבים, צירפה מסמכים רפואיים, חוות דעת, ועדיין אנשים ניסו לשנות את דעתה – אז היא בודדה את עצמה. זה מתסכל שאף אחד לא מקשיב לך באמת. בסוף אישרו אותה בשוויץ, והיא הייתה מאושרת. סוף סוף הסבל נגמר.

אני לפעמים מרגישה אובדנית ולפעמים לא. זה לא מצב קבוע שאפשר לבקש עליו המתת חסד. אבל זה לא פשוט לחיות בעולם שבו אני שונאת אנשים. הם לא מבינים אותי, הם לא יודעים מה זה ”אישיות גבולית”, כל יום אני נלחמת איתם. אם אתה לא מסתדר עם בני אדם, מה נשאר לך בחיים? חיות? צמחים?

עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova

אם לפני שנולדתי היו שואלים אותי אם אני רוצה להגיע לעולם, התשובה חד משמעית לא. גדלתי בבית שההורים לא הסתדרו בו. הייתי חוזרת מבית ספר, וכבר כשהתקרבתי לבניין שמעתי את הצעקות שלהם מהמרפסת. הריבים שלהם גרמו לי להיות מדוכאת. אז, בגיל 17, ביקשתי מאבא שיעזוב את הבית. הוא אשכרה עזב! ואז אמא אמרה לי: ”איך את לא מתביישת? איזו ילדה רוצה שההורים שלה יתגרשו?”

המשפט הזה שינה לי את החיים. הרגשתי כל כך אשמה על זה שביקשתי מאבא לעזוב, עד שהתחלתי לשטוף ידיים 100 פעמים ביום כדי לנקות את המצפון. אחר כך אבחנו את זה כ-OCD.

אז תכל’ס נתקעתי בגיל 17, למרות שהיום אני בת 40. לא התפתחתי תקין. נשארתי אותה ילדה שצריכה את האישור של אמא שלה שהיא ילדה טובה. אמא בן אדם טוב, היא אמרה את זה מתוך חוסר מודעות. אבל הפצע לא נרפא.

יום אחד, לפני שלוש שנים, עמדתי מול ארון התרופות וכל כך רציתי למות. לקחת כדורים כדי להפסיק את הסבל בנפש. לא רציתי לעשות את זה לאמא שלי, אז התקשרתי אליה בוכה: “אמא, תני לי אישור לבלוע כדורים, אני סובלת, בבקשה, תשחררי אותי מהעולם הזה”.

”רננה, אני בחיים לא אאשר לך לעשות כזה דבר”, היא ענתה לי עצובה.

עם יד על הלב? גם לא היה לי אומץ לקחת כדורים. פעם אושפזתי בבית חולים כי כאבה לי הבטן, והייתה שם מאושפזת שלקחה כדורים, ניסתה להתאבד ובסוף היא לא מתה, היא רק הרסה את הכבד שלה. מה, אני צריכה עוד נכות?

כשהתחילה המלחמה ב-7 באוקטובר, אנשים לא מצאו את עצמם. קראתי שבספרייה עושים סדנת כתיבה בחינם, כדי לכתוב על מה אנחנו מרגישים. אז הלכתי. ישבנו מסביב לשולחן קבוצה של אנשים, כתבנו, ואז כל אחד הקריא. אחת כתבה שהיא מתנדבת, אחת כתבה שהיא מפחדת על הבן החייל שלה, ואז אני הקראתי: ”אבא גוסס. הוא אוהב את החיים. אני לא מבינה למה ה’ לוקח אותו, ודווקא אותי, שאני רוצה למות, משאיר בחיים”.

סיימתי להקריא ובחדר השתרר שקט מביך. במלחמה אנחנו נלחמים על החיים בארץ, ואז אני באה ומתוך רצון מוותרת על החיים. כחברה, אנחנו לא באמת יודעים להתמודד עם זה.

יש לכם תחושות של מצוקה נפשית? יש למי לפנות:

עמותת סה”ר (סיוע והקשבה ברשת) >> www.sahar.org.il
“בשביל החיים”, עמותה לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדות: 03-7487771
ער”ן (עזרה ראשונה נפשית): 1201

זמרת אקדמאית. בלוגרית צבעונית עם חוש צדק וביקורת על החברה. נותנת הצצה אותנטית ומקורית לעולמה כמתמודדת נפש

כתבות אחרונות