אמא שלי עברה אירוע מצער, שגרם, כמו מפולת, לשורת אירועים נוספים, שתוצאתם: מוגבלות זמנית באיברים שונים בגוף, בעיקר ברגליים. הרגליים שלה חלשות מאוד וצריך לחזק אותן בעלייה וירידה במדרגות ובהליכה רבה.
אמא שלי אישה שלא בוכה באופן עקרוני, אבל אחרי חודש קשה מאוד, היא פתאום פרצה בבכי נורא: ״אני כל כך מתביישת, איל", היא אמרה, "הייתי אמא פעילה מאוד, ועכשיו הכל קשה לי. רציתי לבלות איתך, ועכשיו שנינו סגורים בבית". זה היה לאחר חודש של החלמה ולפני שהתחילה בתרגולים לפי הוראת הרופא.
"אמא", עניתי לה, "את הפנינה שלי. את הגיבורה שלי. אני אעזור לך להתחזק. נהיה צוות". התכוונתי מאוד לדבריי, אבל לא דמיינתי כמה קשה להיות צוות. צריך ללמוד להיות צוות.
היעד לתרגול הראשון שלנו ביחד היה מסלול הליכה בנמל תל אביב, כולל חציית הגשר. אמא פחדה מאוד. רעדו לה הרגליים מחולשה. היא התיישבה בכל ספסל בדרך בשביל להתכונן למבחן הנורא מכל: חציית הגשר. אני, מצידי, הלכתי "כרגיל", כמו לפני שהיא נפצעה, וזו הייתה טעות. היא טענה שאני סוחב אותה כמו עגלה, והיא צדקה.
לפני הגשר, אמא הציעה שתספור לאט ובקצב הספירה נחצה את הגשר. בגשר אין אפשרות לעצור, אז היה צריך לשמור על קצב שלא יעייף אותה מידי. כשעלינו על הגשר, הרגליים שלה רעדו מחולשה ומפחד. אמא התביישה להיות במצב הזה, אבל הראיתי לה שאני צוות טוב וצעדתי לאט. בקצה הגשר חיכתה לנו סבתא, ואמא אמרה: "רוץ אליה", כי ראתה שאני זקוק לריצה הזו. היא עצמה ירדה חיוורת מהגשר.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
באותו רגע לא הרגשנו תחושת ניצחון, אבל בדיעבד – זה היה ניצחון. מאז כבר תירגלנו הליכה בכל מיני מקומות. התיאום אף פעם לא מושלם. אני כל הזמן צריך ללמוד מהם הקשיים של אמא, אבל אני לומד. אני הצוות של אמא שלי. אני חלק מהשיקום שלה.
ואמא שלי היא אישה אמיצה. זה כל מה שאזכור מהתקופה הזו, אחרי שהיא תחלים.
