כשחיים זֵר, מתמודד נפש, נאלץ לשמוע בבית המשפט את מעבידיו ועמיתיו לעבודה משמיצים אותו, מספרים שהוא אדם אלים, שהוא עובד גרוע, הוא לא תיאר לעצמו שמסע ההשפלה שהעביר אותו המפעל השיקומי בו עבד, יסתיים בניצחון גדול לאנשים עם מוגבלות שמוגדרים כמשתקמים. הוא רק רצה שבית המשפט יקבע שהוא באמת עובד ומגיעות לו זכויות סוציאליות של עובד, ותשלום שראוי לעבודתו. הוא באמת עבד קשה, כל יום, והיו לו תפוקות. לעבודתו היה ערך כלכלי. הוא תבע את המפעל השיקומי רק לאחר שפוטר, ומאז הוא עובד בשוק החופשי.
מדינה קשה היא מדינת ישראל בכל הנוגע לקיום בכבוד של אנשים עם מוגבלות. אין מנוס מלומר זאת בבירור: זכויות אדם חברתיות עולות כסף. למשל: כשאדם עם מוגבלות רוצה לעבוד ולהתפרנס, המדינה צריכה להיות מעורבת בהכשרתו, בליווי שלו בשוק החופשי. בקצרה: לתקצב את השילוב שלו בעבודה.
התחכמה המדינה, ויחד עם מעסיקים פרטיים ורשויות מקומיות הקימה את המפעלים השיקומיים. לכאורה, רעיון נהדר. המדינה אומרת לאנשים עם מוגבלויות שרוצים לעבוד: בואו למפעלים, וזו תהיה החממה שלכם, שתכשיר אתכם לעבודה. וסל שיקום מתחיל לשלוח לשם את כלל האנשים עם מוגבלות, ללא מבחני מיון, וכשהם נמצאים במפעלים שלה, כולם מרוויחים: המדינה, היזמים הפרטיים, הרשויות. כולם, חוץ מהאנשים עם מוגבלויות שעובדים, מקבלים שכר זעום, לא מקבלים הכשרה, וכך הם נשארים במצב הביניים הזה במשך שנים, שנים רבות.
התביעה של חיים זר, בתמיכת ארגון ״בזכות״ ומשרד EBN – ארדינסט, בן נתן, טולידאנו, עברה מאז גלגולים רבים בבית המשפט: בהתחלה הוא הפסיד, אחר כך ניצח: בית הדין לעבודה הכריז שהוא היה עובד לכל דבר ועניין ומגיעים לו החזרים מהמעביד! לאחר מכן, המדינה ערערה והתלוננה שהיא זקוקה להארכת זמן כדי לתקן חוקים שמאפשרים הפליית שכר לאדם עם מוגבלות (יש כאלה), ולא עשתה כלום. גם חיים זר ערער על גרירת הרגליים של המדינה.
בגלגול האחרון (בינתיים) של הנושא, בבג״ץ 3279/22 מה- 6.11.2024, דן בית המשפט העליון בסוגייה מאוד משמעותית: למי יעניקו זכויות עובד (שכאמור גם שוות כסף) – לאנשים שעבדו במפעלים שיקומיים לפני פסק דין זר ויוכרו בדיעבד כעובדים, או לאנשים שהתחילו לעבוד במפעלים שיקומיים לאחר פסק דין זר? המדינה ומפעליה השיקומיים, מצד אחד, קיוו שבית המשפט יקבע שההכרה במעמד של עובד תחול רק מעכשיו. זה זול יותר למדינה. המפעל השיקומי יבחר מעכשיו רק עובדים שבוודאות זקוקים לתעסוקה שיקומית, עם יכולות נמוכות, ויהיה פטור מלהעניק להם זכויות. כל החיים זֵרים למיניהם מהעבר לא יוכלו לעתור לבית המשפט. מצד שני, חיים זר וכלל העובדים במפעלים שיקומיים קיוו שיהיה גם פיצוי למשתקמים מהעבר.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
הרכב בית המשפט שדן בעתירה ומנה את השופטים עוזי פוגלמן, נעם סולברג ודפנה ברק-ארז פסק כך: אין להניח שמכיוון שאדם הושם לעבודה במפעל שיקומי, הוא לא זכאי לזכויות של עובד. דעת הרוב קבעה שזכויות של עובד יוענקו גם למשתקמים מהעבר, כמו חיים זר. הם יקבלו את הזכויות לאחר שיוכיחו שהיו חלק מכוח האדם של המפעל, חלק מסידור העבודה שלו, ושלא היה להם עסק עצמאי. כך ניתן להבין שערך העבודה של אותו אדם הוא כלכלי ולא שיקומי. בית המשפט דחה את טענת המדינה שהכרה בחלק מסוים של משתקמים כעובדים לכל דבר ועניין תהווה ״נטל כלכלי משמעותי מבחינת הקופה הציבורית ומסגרות השיקום עצמן, שיכול להעמיד בסכנה את המשך פעילותן״.
אבל ״כל מקרה ייבחן לגופו״. הבעיה היא שנגישות לבית המשפט ולצדק עולה כסף שאין לאדם במצב מוחלש. חיים זר היה אדם שהגיע מהשוק החופשי וחזר לשוק החופשי. כלומר, היו לו כישורים לעבוד בעבודה גם מחוץ למפעל שיקומי. התקופה בה היה במפעל השיקומי הייתה אמורה להיות תקופת הכשרה קצרה, בדרך לעבודה ״בחוץ״. אבל כמה חיים זרים כאלה ישנם במפעלים השיקומיים? לעולם לא נדע, אלא אם ארגון זכויות כלשהו יעזור להם לכתוב את טענותיהם, לאסוף ראיות, לשלם אגרת בית משפט.
האם תם ונשלם? האם המדינה תתקן את החוקים המפלים שלא מאפשרים לאדם עם מוגבלות במפעל שיקומי להשתכר שכר מינימום? זה מה שהייתה אמורה לעשות לאחר פסק הדין הקודם בבית הדין לעבודה. לפסק הדין הנוכחי בבית המשפט העליון יש גם דעת מיעוט לפיה תיקון החוקים, כך שיאפשרו שכר מינימום לאדם עם מוגבלות, יקטין את מספר המשתקמים במפעלים.
זוהי חזרה על דעת הרוב בערכאה הראשונה, זו שנהפכה בערכאה שאחריה (כבר כתבתי, שיש למקרה הזה גלגולים רבים בערכאות המשפטיות). דעה זו מגנה כביכול על תעסוקה של אנשים עם מוגבלות. בעצם, יש בה חמלה רבה למעסיק הנצלן ורווחתו הכלכלית. השכר העלוב שמשתכר כיום אדם עם מוגבלות במפעל כזה הופך אותו לכוח עבודה אטרקטיבי. כמו כן, לא משקיעים באותו אדם, לא מכשירים אותו.
״לא תמיד הרצון להוסיף ׳זכויות׳ לאותם עובדים מוחלשים – מיטיב את מצבם״, כותב בדעת המיעוט השופט סולברג, בעצמו אב לבת עם תסמונת רט שנפטרה. האירוניה היא שמישהו עוד ייאחז בדעתו, שהיא גלגול של דעה שכבר נדחתה, כדי לתבוע מחדש גזילת זכויות של אדם עם מוגבלות שרק רוצה להתקיים בכבוד.
************************
את חיים זר ייצגו פרו בונו ארגון "בזכות" ועו"ד אלמוג גיל-אור, שותפה, מחלקת הליטיגציה, ועו"ד נועה בר שיר, שותפה, מחלקת דיני עבודה, ממשרד EBN – ארדינסט, בן נתן, טולידאנו.
