כשאני שוכבת במיטה, אחרי מקלחת וכל הפעולות של הערב, אני בוכה. זו שעת הרחמים העצמיים. אחרי הבכי, בשביל להירגע, אני מחבקת את הפוך, מנדנדת את עצמי ומשננת: "בסוף כולם מתים". ואז אני נרדמת, כמה שיותר מוקדם, בשביל להפסיק להרגיש.
בבוקר אני נלחמת בעצמי לקום לעוד יום של עבודה. איך אנשים עושים את זה?! הולכים לאותו מקום עוד יום ועוד יום. זה משעמם. אני מנסה להפחיד את עצמי כדי לקום מהמיטה: "הלקוח לא יאהב אם תבטלי לו היום" או "קומי קומי, את צריכה כסף".
הקלקתם על הטור הזה עם תמונה שלי מחייכת, בואו אני אספר לכם מה אני מחביאה מאחורי החיוך: בית שלא שטפתי כמה שבועות. גינה מוזנחת. הכיור מלא כלים ומוצף, בדיוק כמוני. הלק בציפורניים מתקלף, הפח בשירותים מתחנן שאזרוק אותו, אבל אני במיטה, לובשת כמה ימים את אותו טרנינג. הטרנינג שקרן, למה? כי יש בו גומי מתרחב. אז גם אם שמנתי, אני לא מרגישה.
כשאני קופצת לסופר, אין לי כוח ללבוש חזייה אפילו, מרוב דיכאון. אני קמה מהמיטה עם אותו טרנינג ויאללה, לסופר. אחרת אני אישאר רעבה. לפעמים גם אין כוח לבשל, אז אני מזמינה פיצה משפחתית ואז מתביישת שאכלתי הרבה. אבל הדקות האלה שאני נוגסת בגבינה המבעבעת גורמות לי לשכוח לרגע את איך שאני מרגישה.
אומרים לי "רננה, תעשי ספורט, זה יוציא אותך מהדיכי". אנשים גזורים… לקחת מסרק ולהסתרק קשה לי, אז לצאת לריצה?
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
יש הרצאות ביוטיוב על ניהול זמן ופרודוקטיביות. ניהול זמן בתחת שלי. איך אפשר לנהל את עצמך כשאתה חסר אנרגיה לחיים? שלא בא לך כלום, בטח לא לנקות. כשאתה לא נהנה משום פעולה ואתה בקושי גורר את עצמך מחוץ למיטה. יאללה תנמיכו ווליום, עצות של נורמליים, מנותקים.
אבל תגידו, אם זו האמת, אז למה אני מסתירה אותה? למה שמתי בכתבה תמונה שלי מסורקת ומחייכת אם מאחורי הדלת אני לא מתפקדת? כל כך חשוב לי שיראו שאני בסדר. אני מפחדת שיחשבו שאני קוקו, כי אני רואה שלא לוקחים ברצינות את מי שלא 100% בראש.
לפני 20 שנה הלכתי לאשפוז יום. רציתי לדבר עם המנהלת. דפקתי לה בדלת והיא אשכרה גירשה אותי. הרגשתי שהיא מתנשאת, כאילו היא חושבת עליי "זאת משוגעת כמו כל המטופלים". כל כך נעלבתי שלא חזרתי לשם. חשוב לי שייקחו אותי ברצינות. אז אני מסתירה את ההזנחה, את הדיכאון, אפילו טקסים של OCD. רק שיחשבו שאני שפויה.
פעם אחת איזה אבא שלח לי ווצאפ, חיפש בייביסיטר לילדה שלו. תוך כדי התכתבות, סיפרתי גם שאני מתמודדת נפש. יום אחרי, הוא כבר לא היה צריך בייביסיטר. אתם מבינים? קיבלתי ברקס. הבנתי שזה לא משהו שאומרים בשיחה ראשונה. אבל סבבה, הלקוחות שמכירים אותי יודעים עליי שאני מתמודדת עם בורדרליין ואין להם בעיה. ומה איתכם? אתם מסתירים את עצמכם?
