אני כותבת שנים על ההפרעות שלי, אז יש לי קוראים קבועים. ביום שישי האחרון, כתב לי קורא שלי בפייסבוק: "רננה, את כותבת מאוד מעניין".
נכנסתי לפרופיל שלו, לראות מי זה, וראיתי בתמונות גבר, סביבות גיל 20, ששתי הרגליים שלו עם פרוטזות.
"הפרוטזות זה חדש"?
"שנה בערך".
"איך זה קרה? במלחמה?"
"לא".
הוא לא אמר יותר מזה. הבנתי שיש פה סיפור.
אני: "אז איך?"
הוא: "גם לי יש הפרעת אישיות גבולית, כמוך. לפני שנתיים הייתי באשפוזים, בדיכאון. בסוף ניסיתי להתאבד. לקחתי מנת יתר של משככי כאבים".
אני: "רגע, כשהייתי מאושפזת מישהי ניסתה להתאבד ולקחה כדורים, ובמקום למות, הכדורים הרסו לה את הכבד. חשבתי שזה מה שקורה אם לוקחים כדורים. אז איך קרתה הקטיעה?"
הוא: "הכדורים גרמו לי להפסיק לנשום, ואז לא הגיע חמצן לרגליים שלי והתפתח שם נמק, אז בסוף היו צריכים לקטוע אותם".
נהייתי עצובה פתאום. שאלתי אותו איך הוא מרגיש עם זה. דברנו על אמונה שכנראה זה לא היה הזמן שלו למות.
רציתי לגרום לו להרגיש יותר טוב, ובגלל שאני מלכת ההפרעות, נזכרתי בהפרעה שיש אנשים שרוצים להיות כמוהו:
אני: "אתה יודע שיש אנשים שעושים את זה בכוונה? כלומר הולכים לפסי רכבת כדי להיות קטועים כמוך".
הוא: "וואו, באמת?"
אני: "כן, זה נקרא BIID". שלחתי לו סרטון ביוטיוב.
הוא צפה ואמר: "זה חריג שאדם שלא סובל מבעיה פיזית ורוצה להיות משותק. זה יכול אפילו להעליב משותקים, כי מי שמשותק, לא בחר בזה והיה שמח לא להיות כזה. אבל צפיתי וזה מעניין".
אוף, להעליב? חוסר טאקט מזורגג שלי. התכוונתי לגרום לו להרגיש טוב, להראות לו שיש אנשים שחולמים להיות במצבו.
אבל צודק, BIID זו הפרעה מרתקת. מצב נדיר שאנשים רוצים לעבור ניתוח כדי להיות קטועים/ עיוורים/ חירשים/ משותקים. הם מאמינים שהם היו אמורים להיוולד עם הנכות, והם לא שלמים עם הגוף הבריא שלהם.
הבעיה שלהם היא בעיה אתית – רופאים לא מוכנים לקטוע להם איבר בריא, ואז לחיות עם BIID גורם להם סבל נפשי רציני ויש מקרים שהם לא יכולים לסבול יותר וגורמים את הנכות לעצמם.
למשל, ראיתי ביוטיוב אישה בשם Jewel Shuping שעיוורה את עצמה בכוונה. היא חקרה ומצאה שנוזל פותח סתימות יעשה את העבודה. היא הלכה לפסיכולוג שהסכים לעזור לה, הוא טפטף טיפות של פותח סתימות לכל עין, ולמרות ששרף לה, הם המתינו חצי שעה כדי שהחומר יעבוד, ואז הוא לקח אותה לבית חולים. שם ניסו להציל את הראייה שלה.
היא סיפרה שיום למחרת היא התעוררה מאושרת, חשבה שהיא עיוורת. עד שהיא שמה לב שהיא יכולה איכשהו לראות את הטלוויזיה. זה הביא לה עצבים, חשבה שזה לא עבד. אבל אחרי חצי שנה, מצב הראייה שלה הידרדר ונעלם, והיא שמחה והרגישה שסוף סוף היא מי שהיא אמורה להיות – עיוורת. עד היום היא לא מתחרטת שהיא עיוורת אבל כן מתחרטת על הדרך שהיא עשתה את זה.
נחזור לקורא שלי:
הוא: "את יודעת רננה, אנשים לא מבינים את הקושי בנגישות. נגיד אני עם כיסא גלגלים ומגיע לבניין קומות בלי מעלית, אי אפשר לעבור את המכשול הזה, חייבים לעשות נגישות!.
"מאז הקטיעה, אני בודק כל מקום אם הוא נגיש לפני שאני הולך אליו. זה צורך שלא היה לי לפני והייתי שמח לוותר עליו. זה כיף פשוט ללכת ולהגיע לאן שאני רוצה.
"ושלא תחשבי, זה לא פשוט ללכת עם פרוטזה. בשביל לשים אותה צריך לשים קודם גרב סיליקון, ועל זה לשים בית גדם. בתוך הגרב מזיעים, וגם צורת בית הגדם משתנה, אז צריך להחליף בתי גדם. לפעמים בית הגדם לא יושב טוב וגורם לכאבים בהליכה".
אני: "אתה מתחרט על מה שעשית?"
הוא: "מתחרט על התוצאות, לא על מה שעשיתי. את תופתעי אבל מאז מה שקרה, המצב הנפשי שלי יותר טוב. ולמרות זה, אני עדיין בגישה שאין לחיים שלנו יותר מדי משמעות".
אני: "טוב כפרה, ככה אנחנו הבורדרליינים, כל חצי שעה תחושת ריקנות, חוסר משמעות, עד השמחה הבאה ואז שוב חוסר משמעות".
הוא: "בדיוק רננה! הפציעה נתנה לי מטרה לעבוד עליה".
אני: "אבל לא בחרת את המטרה, היא נכפתה עליך. שנה של שיקום ולחזור ללכת. מה תעשה כשתשיג את זה? שוב לא תהיה לך מטרה ותהיה בדיכאון? אז יאללה, בוא נמציא עכשיו מטרה מלאכותית".
הוא: "אני חושב שאין מטרה אמיתית לשום דבר, אנחנו ממציאים מטרות".
אני: "נשמה, לקחו לאדם הקדמון את הצורך בהישרדות. במקום לצוד, שולחים אותו לסופר. עכשיו בוגה בוגה נכנס למערה, הוא בדיכאון. אז אין ברירה, חייבים להמציא מטרה, בשביל הישרדות מנטאלית. כן, להמציא! מה לעשות? גם הנפש והרוח צריכות לשרוד".
הוא: "ממש ככה. אני חושב שבמדינות פחות מפותחות, יש פחות הפרעות נפשיות ואובדנות. זה חשוב שתהיה לאדם משמעות, זה נותן לו משהו להמשיך לחיות בשבילו".
הופתעתי שלמרות שהוא בכיסא גלגלים, הוא גר לבד, מתקלח לבד, אפילו נוהג! (גז וברקס עם הידיים במקום הרגליים). וזהו, איחלתי לו לילה טוב ועזבתי את המחשב.
וואלה אחרי השיחה אתו הבנתי כמה לשים לעצמנו מטרה זה קריטי. ומה אתכם? יש לכם מטרה?
לעוד טורים של רננה אורן: https://shavvim.co.il/author/renanao
