אני עובדת היום במשרד שלי בפעם הראשונה. הלב שלי פועם בחוזקה, הגוף מתמלא בהתרגשות, הפרפרים ממלאים את הבטן, הברכיים ננעלות והפה מתייבש. אני מרגישה לחץ ושמחה. אני חוששת מאיך שאתפס בעיני אחרים. חשוב לי להצליח, להותיר רושם טוב. אני כל כך מתרגשת אני מרגישה כאילו הלב מתפוצץ. אושר ממלא אותי בתחושת סיפוק גדולה.
יש לי שולחן וסביבת עבודה בבית שלי. תמיד היו לי. כל השנים. זה ממש לא אותו דבר לצאת לעבוד במשרד או להישאר לעבוד בבית. תחושה אחרת לחלוטין. מבחינתי, אולי שלא כמו עובדי ההי-טק למיניהם, לצאת החוצה זה להצליח. להישאר בבית פחות. אולי אני טועה, אבל לפחות בשבילי כרגע, זו התחושה.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
מחוץ לדלת המשרד עוברים אנשים, קולות דיבור.. הרעש מסיח את דעתי. אני פתאום מרגישה אי שקט, מבוכה ופחד. אני מביטה על חפץ ממתכת בקיר ואני חייבת לקחת אותו. אני מחזיקה בו ומשהו בי נרגע. אני תוהה אם מישהו לא התבלבל, מה אני קשורה לכאן?
אני מסתכלת על קרן (שהזמינה אותי להגיע למשרדים שלה), שיושבת מולי, ונזכרת שהיא האמינה בי. חושבת על אבא, שעזב הכול כדי להסיע אותי לכאן. מתרגשת מעידן (המנהל והבעלים של אתר "שווים"), שנתן לי על דעת עצמו וביוזמה שלו העלאה בשכר, בכל החברים ובתמיכה שהם הפגינו כלפיי. בהערכה שהביעו על הכתיבה ועל הניסיון לקדם מודעות לחוויה של חיים עם אוטיזם. כל אלה הובילו אותי למסקנה שאני שייכת. שאני ראויה.
כשאני מעמיקה מחשבה בנושא, אני נזכרת כמה זה לא היה ועדיין לא מובן מאליו. עד לפני כשנה, לא בטוח שהייתי מגיעה למסקנה הזאת. אני חושבת שזה אומר שתחושת ההצלחה שלי הולכת ומתחזקת. אולי גם נבנית על בסיס של הצלחות מוקדמות.
זה מאוד מפתיע להרגיש מוצלחת. באמת לא תיארתי לעצמי שאראה בעצמי הצלחה, ואני חושבת שזה גם מעורר בי חששות. מה אם אני טועה? מה אם אכשל? מה אם תחזור תחושת הכישלון? אני כנראה מרוגשת. כייף מלווה בחשש. רוצה שלפחות יישאר כך. מקווה ומנסה ליותר.
כשאני חושבת על זה, אני מבינה שככל הנראה אלו חששות שתמיד יכרסמו ברקע, ושככל שאצבור הצלחות ואמנע מלהקשיב לפחד, כך תגבר היכולת שלי להצליח ולהאמין בעצמי. אני משתפת אתכם בתחושות האלה בתקווה שזה יזכיר לי ולכם להמשיך להאמין. בי. בעצמכם.
לטורים נוספים של לי – לחצו כאן
