מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
הסיפור שלי מתחיל כשנשלחתי למסגרת התנדבותית, שם הייתי אמור להרצות בפני נערים על אנשים עם מוגבלות וקבלת השונה והאחר. במהלך ההרצאה בבית הספר, פגשתי במנהל, שהתרשם מהרצאתי. לאחר שסיפרתי שסיימתי לימודי משפטים ומחפש להתנדב, הוא שאל: "יש לך חברה?", עניתי שלא, והסברתי שהמגבלה והיעדר תעסוקה קבועה מקשים עליי להאמין במציאת זוגיות.
בו במקום הוא הודיע לי שאת בעיית התעסוקה הוא יפתור, והציע שאעבור תהליך קבלת תעודת הוראה, כך שיוכל להעסיק אותי בבית הספר. לפני כן אתחיל כמתנדב במערכת החינוך, עד שאקבל מינוי כמורה מן המניין.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
התרגשותי הייתה בשיאה, וחשבתי שסוף-סוף מצאתי את מקומי. הרגשתי שאני משתלב בעבודה שמתאימה לי, אני יכול לתרום, הילדים אוהבים אותי, וגם המורים שמחו לראות מתנדב חדש. נראה היה כי כל החלקים מתחברים, וסוף סוף אני מרגיש שמקום העבודה שלי הוא לא רק נגיש פיזית, אלא גם אמפתי – מקום שבו אני יכול להרגיש שייך.
הפכתי למורה מוסמך עם תעודת הוראה רשמית ומנהל בית הספר הודיע לצוות החינוכי שאני אחד המורים האהובים עליו ביותר, אלא שלפתע הכול השתנה. חוויתי שינוי דרמטי ביחסם של הצוות המקצועי והחינוכי. מההתלהבות והקבלה הראשונית, השתנתה האווירה לעוינות עדינה, ונראה שהצוות התקשה להביע אמפתיה והבנה.
נדרשתי להתמודד עם שאלות מהצוות המקצועי, שחיפש הסברים מהמנהל, למה אני זוכה ללמד במסגרת מצומצמת של 20 תלמידים, במקום 40, כמו כולם. פניתי לרכז המקצועי ושאלתי מדוע איני מקבל הזדמנות ללמד בכיתות רגילות, גדולות יותר, במיוחד לאור העובדה שהתלמידים עצמם מאוד אוהבים אותי.
ראיתי בכך הזדמנות חשובה לצבור ניסיון ולהעצים את היכולות שלי לתרום יותר. תשובתו הייתה מפתיעה: "הם אוהבים אותך כי אתה אדם עם מגבלה ולא בשל היותך מורה טוב. הם מרחמים עלייך!". דבריו כאבו לי מאוד והבנתי שהמגבלה שלי מכבידה על הדרך שבה רואים אותי
התגובה הזאת השפיעה עליי מאוד, לא רק שפגעה בי, אלא גם חשפה את הפער בין איך שהצוות רואה אותי לבין איך שאני רואה את עצמי. עבורי לא מדובר היה במישהו שמרחמים עליו, אלא במורה שמאפשר לתלמידיו להיחשף לגישה שונה ולראות אדם שמתמודד עם אתגרים יומיומיים, בצורה מקצועית.
בהמשך החלו להתעורר חיכוכים נוספים. הבעיה לא הייתה כלל נגישות פיזית, שכן בית הספר היה נגיש, אלא היעדר נגישות חברתית, אמפתיה והבנה, שבעיניי הייתה הרבה יותר משמעותית. הצוות המקצועי לא תמיד הבין שהמגבלה שלי לא צריכה למנוע ממני להיות חלק אינטגרלי מהצוות החינוכי, עם תפקידים ותהליכים ברורים, כמו כולם.
למרות הקשיים לא ויתרתי. המשכתי להאמין בעצמי ובמה שאני יכול לתרום. זה לא היה קל, אבל אני בטוח שהניסיון שלי בבית הספר נתן לי כלים חשובים לעתיד.
לאחר תקופה של עבודה עם רכז המקצוע, הגיע השלב שבו הייתי אמור ללמד לבד מול כיתה. צוות הניהול הינחה אותי לתאם עם כל המורים שמלמדים את המקצוע, לקביעת מסגרת השיעורים בינינו. פניתי למורה המקבילה, לחלק בינינו את חומר הלימוד. תגובתה היממה אותי: "אני לא מעוניינת לעבוד איתך על שום דבר. אני ממשיכה ללמד לפי מה שאני יודעת ותעשה מה שאתה רוצה. לא מעניין אותי מה יקרה איתך".
בתגובתה הבנתי, שבניגוד לציפייה שלי, העבודה עם הצוות לא תהיה פשוטה. גיליתי שאיני זוכה לשיתוף פעולה, אלא נתקל בקירות בלתי נראים. למרות שזכיתי להערכה מצד התלמידים והחומרים שהכנתי היו מוצלחים, הרגשתי שהצלחתי לא נראית תמיד בעין יפה מצד הצוות, אלא להיפך – נתקלתי במגמה שלא לשתף אותי בתהליכים הקבוצתיים.
הנקודה שהכי הייתה חסרה לי, היא לא הנגישות הפיזית במקום העבודה, אלא איך הקולגות השותפים לעבודה, מכניסים את האדם עם המוגבלות, לחוויית העבודה השגרתית, עם כל הקשיים, המאבקים וההצלחות. לא תמיד היה ברור לי אם הצוות באמת רואה אותי כמורה לכל דבר, או שנתפסתי בעיניו כאדם עם מוגבלות, שמביא איתו היבטים נוספים שדורשים טיפול מיוחד.
החוויה שעברתי ממחישה את הצורך בהעלאת המודעות לצורכי אנשים עם מוגבלות. תהליך קבלת אדם עם מוגבלות לעבודה דורשת התייחסות לא רק לנגישות פיזית, אלא גם לנגישות חברתית ואמפתית. ככל שנשקיע בהכנה הנכונה של המעסיקים, כך יהיה קל יותר לאדם עם מוגבלות להשתלב ולהפוך לחלק אינטגרלי מהצוות.
אני רואה את עצמי בעתיד כחלק מתהליך להכשרה והכנת אנשים עם מוגבלות לעולם העבודה וליווי שלהם לאורך כל הדרך, עד שירגישו יציבים מספיק. לתת בידם הכלים להשתלב בצורה טובה ואמיתית בשוק העבודה, תוך תמיכה ונגישות רגשית, חברתית ופיזית.
אולם תפקידה של החברה בכלל, ובעלי העסקים בפרט, היא לדאוג לנגישות לאנשים עם מוגבלות, לא רק נגישות פיזית, אלא גם הבנה וקבלה חברתית, שתהיה בסיס לאינטגרציה אמיתית, שכן ברגע שאדם עם מוגבלות משולב וחווה נגישות מלאה בסביבת מקום העבודה, במקומות הבילוי, במרחב העסקי ובמרחבי הבילוי, הוא מרגיש שיש לו מקום והוא חלק מהקהילה.
המועצה הישראלית להתנדבות, בתמיכת הקרן לתביעות ייצוגיות, מובילים בימים אלה מיזם "יש לך מקום", שמטרתו העלאת המודעות לצרכים של אנשים עם מגוון מוגבלויות, בקרב בעלי עסקים ועובדים במרחב הציבורי. רמפה, שתאפשר נגישות פיזית, אינה הפתרון היחיד שנדרש. זה חשוב ומשמעותי, אך בניית קהילה חזקה, תומכת, עם חוסן נפשי שרואה את צרכי כל אדם, היא הדרך לחברה בה כל אחד יוכל למצוא את מקומו.
כשאתם רואים אותי ושכמותי, בעלי מוגבלות פיזית, תתייחסו אלינו כמו לכל אדם, אך עם רגישות והבנה לסיטואציה ולא לעסוק רק בשאלה אם אוכל להיכנס לעסק עם כיסא גלגלים, אם אני זקוק לרמפה, או להנגשה כלשהי. אני הרבה יותר מאדם שזקוק לרמפה, מעלית או למרחב – לפני הכול אני אדם.
