ב-28 בפברואר, בפרוץ מבצע "שאגת הארי", המשק נעצר. יחד איתו נעצרה גם השגרה של אנשים רבים שעבדו ונאלצו לצאת לחל"ת. עבור אנשים עם מוגבלות, המהלך קשה עוד יותר. החל"ת הביא איתו שאלות קיומיות על עולם העבודה, שגרה, יציבות, אשמה, פחד ואחריות.
אביב מלכה, בן 38 מירושלים, הוא עיוור מלידה. הוא עובד במשרה חלקית כטכנאי סאונד במרכז לתרבות מונגשת מיסודה של הספריה המרכזית לעיוורים. "אני אחראי על שלוש הקלטות באותו זמן. אני צריך לזכור כל מיני נהלים קטנים וחשובים. לא ברור מאליו שנתנו לי את ההזדמנות לעשות את העבודה שלי כעיוור. העבודה גורמת לי להרגיש משמעותי וחיוני למישהו", הוא משתף בשיחה עם שווים.
אלא שעם פרוץ המלחמה, אביב יצא לחופשה ללא תשלום. "אני אדם שצריך לצאת מהבית. השתגעתי בבית. כל הזמן חשבתי איך להעסיק את עצמי", סיפר אביב.
כעבור שבוע, הספרייה לעיוורים חזרה לעבוד. למרות שהמנהלת הישירה של אביב אמרה לו שיהיה בסדר גמור גם אם לא יחזור, לאביב היה ברור שהוא חוזר לעבודה. משפחתו עודדה אותו לעשות זאת. לכולם היה ברור שהוא אוהב את עבודתו ויעשה הרבה בשביל לשוב אליה.
אלמוג (שם בדוי) מתמודדת עם דיכאון וחרדה. היא עובדת ברשת הצהרונים בעיר מגוריה. "אני נודדת בין צהרונים. אני ואשת צוות נוספת אחראיות על מספר משתנה של ילדים. פעם זה יכול להיות עשרה ילדים ופעם זה יכול להיות שלושים. למרות שזו עבודה 'רק' לכמה שעות ביום, זו עבודה מאוד קשה", היא מספרת.
אלמוג חוותה את החל"ת אחרת. "מצד אחד, יש את השגרה. מצד שני, זו הקלה מאוד גדולה. אני חושבת על כובד האחריות. לפעמים, ילדים יכולים להיות מאוד לא ממושמעים. הם לא יעשו מה שאת אומרת וייכנסו למרחב המוגן", היא מסבירה. "את לא יודעת איך הם יגיבו. את לא יודעת איך אשת הצוות שאיתך תגיב. גם כך כולן על הקצה".
בזמן החל"ת, אלמוג מתנדבת במסירות בעמותת עוגן, עמותה שמסייעת למשפחות המילואימניקים. זו דרכה לסייע במאמץ המלחמתי. "לכל משפחה יש צורך אחר. יש משפחות שבהן שמרתי על הילדים וטיפלתי בהן. יש משפחות שבהן הוצאתי את הכלב לטיול ויש משפחות ששינעתי אליהן אוכל שמתנדבת אחרת הכינה", היא מספרת.
בנוסף, אלמוג עובדת כחונכת עבור ילד על הרצף האוטיסטי. "החודש בקושי הצלחנו לנצל את שעות החונכות שלו. אבל, כשזה מתאפשר, אני שמחה לשנות שגרה לכמה שעות", היא מוסיפה.
רות (שם בדוי) היא סייעת בגנים. היא מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת ומקבלת סל שיקום. "אני עובדת במרחק עשרים דקות נסיעה ממקום מגוריי. יש לי רכב, אז מבחינתם אני יכולה לעבוד מחוץ לשכונה. ככה זה עובד", היא מסבירה.
הסיפור של רות מלא באי ודאות. היא לא יודעת בדיוק אם היא בחל"ת. "אני עושה את כל מה שנדרש ממני, אני נמצאת בכל זום, אני מתנהגת כחלק מצוות הגן ושומרת על קשר עם כולם דרך ה-whatsapp. כשבאתי לקחת את המתנה לפסח, אמרו לי שלא ישלמו לי על הימים האלו. לא העליתי את זה בדעתי. אני באמת עושה את כל המוטל עליי", היא משתפת בכאב.
רות עושה דברים בבית, גם דברים שמאתגרים אותה. "האנשים שמלווים אותי בסל שיקום לא מגיעים. הם מדברים איתי בטלפון, אבל זה שונה. כשהם מגיעים, יש לי יותר מוטיבציה לקום ולעשות דברים", היא אומרת. בנוסף, חלק מבני משפחתה אנשים עם מוגבלות בעצמם, מה שמוסיף עוד אתגרים.
עניין השכר מטריד מאוד את אלמוג ורות. "אני מקווה שאקבל שכר ולא רק איזה 200 שקלים מעבודת החונכות", אומרת אלמוג.
אלמוג חוששת מהחזרה לעבודה. "אם יגידו לי לחזור מחר, זה יגרום לי למועקה. יש לי מועקה אפילו עכשיו כשאני חושבת על זה. אני חושבת על גודל האחריות. אבל כמובן שאם יגידו לי לחזור מחר אני מתייצבת כי אני צריכה", היא משתפת.
לרות בלתי אפשרי לחזור לעבודה במצב הנוכחי. "כחלק מהפוסט טראומה, אני מתמודדת עם התקפי חרדה משמעותיים. הם יכולים להגיע להתמוטטות עצבים עם בכי ומיגרנות מאוד רצינית. פעם אחת, בעקבות המיגרנות, אפילו אושפזתי עם סממני התייבשות והיה צורך לעשות לי עירוי. בזמן אזעקה, כשאני לבד, יהיה לי התקף חרדה. אני הכי מפחדת מהדרך לעבודה ומהדרך חזרה", היא אומרת בחשש.
