בת 32. עדיין גרה עם ההורים. בכנות, זאת חוויה מעורבת. בשבוע שעבר עזבה את הבית אחותי הצעירה. שלוש האחיות שלי כבר עזבו ורק אני נשארתי. לא פשוט עבורי בכלל, אבל יש לזה גם צדדים חיוביים לא מעטים…
אני שונאת רעש. בבית שלי יש, ובעיקר היה, הרבה מאוד רעש. בית של בנות. זה יכול להיות ההורים שלי או האחיות שלי שרבות או כל מצב אחר. במצבים כאלה בא לי לתלוש שערות ולשים את כולם על "השתק".
גם הצורך לחלוק את המרחב בעייתי. המרחב הזה הפך לאחרונה לקטן ואינטימי יותר מבעבר. כל רעש של שיחה נשמע בצורה חזקה יותר, ובכנות זה מטריף לי את השכל. לא פשוט לי לשמוע אנשים מדברים בקול רם, אולי בין היתר גם כי לי אין את האפשרות להיות ורבלית, לדבר, לשיר, להתווכח בקול. אגב, לצעוק אני דווקא מסוגלת. מוזר.
סוף השבוע האחרון, למשל, היה מאתגר מאוד עבורי. לרגע, כולם היו בבית והרעש חגג. החלטתי לשבת בצד לבד או לברוח לשירותים. גם זה פתרון שאני משתמשת בו הרבה.
מצבים כאלה מביאים אותי לחשוב על דירה משלי. זו פנטזיה עם רגשות מאוד מעורבים – בין ציפייה ורצון מאוד גדול לפחד מטורף. למה פחד? כי אף פעם לא גרתי מחוץ לבית בלי ההורים שלי. כי יש לי מן הסתם המון קשיי התנהלות יומיומיים ובוודאי חשש מזה. אני גם מפחדת להרגיש בודדה ללא נוכחות של אחת או אחד מהוריי או מאחיותיי. מצד שני, דווקא האפשרות למרחב פרטי לגמרי משלי לחלוטין קוסמת לי.
אתגר נוסף שהוא משמעותי עבורי במגורים עם המשפחה הוא להתחיל פעולות. אחת מההתמודדויות שלי באוטיזם היא שקשה לי להתחיל פעולה. כשגרים עם משפחה, זה אומר שצריך להתחשב. לכן, לעיתים כשאני כבר מתחילה פעולה, אין לי ברירה אלא לעצור באמצע ולחכות שיתפנה המרחב מאנשים אחרים לפני שאמשיך. זה אולי נשמע קצת קטנוני, אבל עבורי זה דורש הרבה מאוד מאמץ ומעצבן אותי מאוד.
גם אם זה נשמע אחרת, המשפחה שלי מתחשבת מאוד בצרכים שלי ומתאימה את עצמה אליי, ולכן אני תוהה האם זה הוגן מצידי להתלונן. בכנות, אני חושבת שאין תשובה אחת נכונה, אלא פשוט מצבים שבהם זה קשה ומצבים שבהם זה קל יותר. בכל מקרה, לגור עם ההורים זה בטוח מאוד. בית לחיים הוא מבחינתי לא אופציה, וזה אולי נושא לטור אחר. אבל אם אפשר, מגורים עצמאיים צריכים להיות המטרה, עם כל הפחדים והקשיים שקשורים לזה.
האמת, יש גם יתרונות בלגור עם המשפחה, כמו שכבר שיתפתי. לא מזמן עברנו דירה, ולמרות שעברנו לבית דומה, יש הרבה דברים שהשתנו, כמו הגודל של המרפסת, המיקום של החדר שלי, הסלון, המטבח. כמובן שלכל השינויים האלה קשה להתרגל. קשה לעבוד במשרד ביתי חדש. ללחוץ פתאום על כפתור של קומה אחרת במעלית, ללמוד להכין אוכל במקום חדש עם מכשירים חדשים.
אלה קשיים שתמיד איאלץ להתמודד איתם בכל בית חדש, אבל עכשיו יש מי שעוזר לי תמיד. יש מי שעוזר לי לצאת מהמיטה בבוקר ולהתארגן. יש מי שרואה שקשה לי ועושה בשבילי כשצריך. יש כל הזמן מי שיחבק ויגיד שאוהב.
למרות שאחיותיי מגיעות בסוף השבוע, בפועל אני האחרונה שנשארה ושנשארת עם ההורים, למרות שאני מעט מבוגרת יותר משתיים מהן. אני מניחה שגם זאת אחת מהסיבות שקשה לי עם המחשבה שאני קצת נשארת מאחור. אבל לצד הקושי והעצבים, ישנם גם הערכה ואהבה רבה כלפי המשפחה שלי וידיעה שתמיד יהיו שם לצידי. והאמת, לפעמים הכי כיף לי עם ההורים לבד.
