כשד"ר נעה טל אלון ביקשה לדחות טיפול רפואי כדי להשתתף בחתונה של חברה טובה, הרופאה שלה אמרה לה משפט שלא שכחה: "An IV Doesn't Go With A Little Black Dress" – עירוי לא הולך עם שמלה שחורה קטנה. המשפט הזה הפך לימים לשמה של סדרת ציורים שיצרה ושאותה תציג החל מיום חמישי הקרוב בתערוכה חדשה בראשון לציון.
נעה, המתמודדת עם סיסטיק פיברוזיס (CF), מחלת ריאות כרונית גנטית, היא אחת מעשרה אמנים עם מוגבלויות שונות המשתתפים בתערוכה "מול העיניים", שתיפתח ב־5 בנובמבר בסדנה לאמנות ברמת אליהו בראשון לציון. התערוכה היא תוצר של חממת אמנות שבה השתתפו האמנים ושבמהלכה יצר כל אחד מהם עבודה מתוך עולמו האישי.
עבור נעה, בית החולים הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. לכן החליטה להפוך אותו לנושא היצירה שלה, אבל דווקא מזווית לא שגרתית. "רציתי ליצור את בית החולים כמרחב ביתי, לא כמרחב קר ומנוכר", היא מספרת. "המשפט נאמר באנגלית על ידי רופאה שטיפלה בי. היא רצתה שאתחיל טיפול מסוים ואני רציתי לדחות אותו כי הוזמנתי לחתונה של חברה טובה יומיים מאוחר יותר. היא זרמה עם הרצון שלי. זה היה מאוד משמעותי עבורי. היא החזיקה גם את תפקידה כרופאה וגם את הרצונות שלי".
את שם הסדרה בחרה להשאיר באנגלית, גם משום שזו השפה שבה נאמר המשפט וגם בשל משמעותה התרבותית של "השמלה השחורה הקטנה" – שמלת קוקטיילים המזוהה עם אירועים חגיגיים.
נעה עוסקת באמנות מאז ילדותה, אבל במשך שנים העדיפה שלא להפוך אותה לעיסוק מרכזי. "אני עוסקת באמנות מגיל ארבע. בגיל חמש אמרתי שאני מציירת יפה", היא מחייכת. "אבל תמיד כששקלתי להפוך את האמנות ליותר מתחביב, החלטתי שאני מעדיפה עבודה יציבה. עכשיו, כשיש לי עבודה יציבה, אני מרגישה יותר בטוחה לפתח את התחום האמנותי".
גם ההחלטה להגיש מועמדות לחממה לא הייתה מובנת מאליה עבורה. "לא ידעתי אם אני מספיק עם מוגבלות כשהגשתי את המועמדות", היא מודה. "בסוף התקבלתי".
"מה לי ולאמנות?"
גם עבור עורכת הדין והמוזיקאית ורד מושקובסקי, ההשתתפות בחממה הייתה צעד לא צפוי. למרות שהיא זמרת ויוצרת, היא כלל לא חשבה על עצמה כאמנית. "אני מוזיקאית. אני זמרת יוצרת. אבל לא חשבתי שזו אמנות", היא אומרת. "מה לי ולאמנות? כשעידו שלח לי את הקול הקורא, לא הבנתי איך זה קשור אליי".
במהלך החממה השתנתה תפיסתה. המפגש עם אמנים מתחומים אחרים פתח בפניה אפשרויות שלא חשבה עליהן קודם. "כתבתי עשרות שירים במהלך הסדנה. הרבה פעמים בתחום המוזיקה יש כיתות אמן, אבל לחממה הגיעו אמנים מתחומים שונים. הגיעה משוררת לסדנה והיא קראה לי משוררת. זה היה מצחיק. בזכות הסדנה זו הפעם הראשונה שאני שוקלת להוציא ספר שירה".
השינוי המשמעותי ביותר, לדבריה, נוגע לאופן שבו היא מגדירה את עצמה. "היום אני מגדירה את עצמי כאמנית עם מוגבלות ואני גאה בזה מאוד", היא אומרת. "כל האנשים שקרובים אליי יודעים כמה החממה חשובה לי".
לתערוכה בחרה ורד ליצור מיצג דווקא בתוך המעלית המובילה לסדנה. המעלית, שהייתה עבורה נושא בעל משמעות במהלך העבודה במקום, הפכה לחלל אמנותי בפני עצמו. "החלטתי לכתוב הוראות למעלית בהשראת 'הוראות למלצרית' של יהודה עמיחי", היא מספרת. "כתבתי סטיקרים על קירות המעלית, כמו 'אל תנקי את המראה'. שילבתי מוזיקה במעלית".
לצד המדבקות היא שילבה גם הקלטה של שורה מתוך אחד משיריה, המושמעת שוב ושוב. לצורך העבודה הגיעה לאולפן של המוזיקאי יונתן הרינגמן, שעימו עבדה בעבר. "לא ידעתי מה אני עושה. רק מי שמכיר אותי יודע כמה זה לא אופייני לי", היא מספרת.
חלק מהמשפטים שהציבה במעלית נשמעים כמו הוראות, אבל למעשה הם נוגעים לחיים עצמם. אחד מהם הוא: "תמיד תזכרי, בסוף כולם מגיעים".
מתאונה בהודו לחלום על אמנות נגישה
מאחורי התערוכה עומדים עידו גרינגרד וכנרת חיה מיקס, שאצרו והובילו את החממה בשיתוף הסדנה לאמנות ברמת אליהו. התערוכה זכתה גם לתמיכת מפעל הפיס.
גרינגרד הוא יוצר רב־תחומי, אדריכל, במאי ושחקן, המתנייד בכיסא גלגלים בעקבות תאונת דרכים קשה שעבר בהודו כשהיה בן 22. "אוטובוס התנגש בי בהודו. מאז אני על כיסא גלגלים", הוא מספר. "לפני כן רציתי ללמוד משחק. אחר כך גם למדתי משחק. כבר בערך עשרים שנה אני חולם לקדם את התחום של אמנות נגישה".
את התואר השני שלו בפרפורמנס ובתיאטרון חזותי עשה באנגליה, שם נחשף לעולם מפותח של אמנות של אנשים עם מוגבלות. "שם התחום של אמנות נכות מאוד מפותח", הוא אומר. "יצא לי לעבוד בארגון בשם Unlimited שעוסק בתחום. התערוכה הנוכחית הוקמה בזכות יותם זורע והסדנה לאמנות ברמת אליהו בראשון לציון, שהרימו את הכפפה".
את כנרת, אמנית המתמודדת עם מוגבלות שקופה, הכיר לאחר שהשתתף בשיעורים שהעבירה. השניים מצאו שפה משותפת סביב הרצון לקדם אמנות שמביאה לידי ביטוי את חוויותיהם של אנשים עם מוגבלות.
"יצא לי לראות מה קורה כשהעולם לא מותאם אליי", מספרת כנרת. "אני אמנית בעצמי, ועידו הכיר לי את העולם של אמנות נכות. היה רגע שהבנו שצריך להקים את התערוכה והתחלנו לעבוד".
אלא שבמהלך ההכנות נאלץ עידו לעבור ניתוח ולהתחיל שיקום בבית לוינשטיין. במקום לעצור את העבודה, השניים מצאו דרך להמשיך אותה יחד . "החלטנו שיהיו שני מנהלים: מנהל פיזי במרחב ומנהל אמנותי מנטלי", אומרת כנרת. "עידו הצטרף אלינו בזום. ניהלנו ביחד את השיח".
בעקבות קול קורא שפירסמו נבחרו עשרה אמנים מתחומים שונים שהוזמנו להשתתף בחממה ולפתח יצירות לתערוכה. גם המפגשים עצמם דרשו מחשבה על הצרכים השונים של המשתתפים. "היה מאתגר לתת מענה לעשרה אמנים מתחומים שונים עם מוגבלויות מאוד שונות", מודה כנרת. "רצינו לתת מרחב שמאפשר לצאת להפסקה כל עשר דקות".
אמנות שלא צריך להנגיש בדיעבד
אחד העקרונות שהנחו את יוצרי התערוכה היה שהנגישות לא תהיה תוספת שמגיעה בסוף התהליך, אלא חלק בלתי נפרד מהיצירה ומהאופן שבו הקהל פוגש אותה. לצורך כך בנה עידו, ללא תקציב ייעודי, אתר ואפליקציה המציגים את עבודות המשתתפים ומאפשרים לאנשים עם מוגבלויות שונות להיחשף אליהן.
בין התאמות הנגישות שנכללו בהם: תיאורים קוליים של היצירות, תיאור המוזיקה עבור אנשים עם מוגבלות בשמיעה ומידע המסייע להתמצאות במרחב.
עבור ורד, החזון הוא ליצור מלכתחילה אמנות שמתאימה לקהל מגוון ככל האפשר. "אני רוצה ליצור אמנות שלא צריך להנגיש, לפי המודל של אמנות אוניברסלית", היא אומרת.
גם שמה של התערוכה, "מול העיניים", מבטא את הרעיון שמאחוריה. "אמנות נכות נמצאת מול העיניים שלנו, אבל אנחנו לא שמים לב", מסביר עידו. לדבריו, המטרה אינה רק לאפשר לאנשים עם מוגבלות להשתתף בעולם האמנות, אלא גם להראות כיצד נקודת המבט שלהם יכולה להעשיר אותו.
"אמנות נכות תתרום לחברה ולקהילה כולה", הוא אומר. "המוגבלות מרחיבה את הגבולות".
התערוכה "מול העיניים" תיפתח ביום חמישי, 5 בנובמבר, בשעה 19:30 בסדנה לאמנות ברמת אליהו, רחוב שאול המלך 5, ראשון לציון. היא תוצג עד 16 בינואר 2027.
