בחתונה של זוג צעיר, שבה הכלה מתניידת בכיסא גלגלים והחתן מתמודד עם מוגבלות ראייה קשה, התעוררה שאלה לא שגרתית: כיצד יקיים החתן את מנהג שבירת הכוס אם אינו יכול לראות אותה? הרבה שערכה את החופה מצאה פתרון יצירתי. במקום שהחתן ישבור את הכוס ברגלו, הכלה נסעה עליה בכיסא הגלגלים שלה ושברה אותה בעצמה.
"לא רק שהטקס הותאם לחתן, הוא גם העביר מסר פמיניסטי נחוץ", מספרת אורנה בנבנישטי, שחקרה את המקרה. "כולם מחאו כפיים. אנשים מאוד התרגשו".
המקרה הזה הוא אחד מכמה סיפורים שנחשפו במחקר חדש שנערך באוניברסיטת אריאל ובחן כיצד רבנים ורבות מהתנועה הרפורמית מתאימים טקסים יהודיים לאנשים עם מוגבלויות שונות. המחקר עסק בטקסי חיים כמו חתונות ובר מצוות, אך גם בהתאמות הנדרשות בקיום מצוות יומיומיות.
את המחקר הובילו ד"ר אלעזר בן לולו, אנתרופולוג ומרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אריאל, ואורנה בנבנישטי, סטודנטית לתואר שני במחלקה, המשמשת גם רכזת תעסוקה אזורית לאנשים עם מוגבלות ומדריכה מקצועית בתחום.
"זה שילוב בין תחום ההתמחות שלי, אנשים עם מוגבלויות, לבין תחום ההתמחות של אלעזר, התנועה הרפורמית", מסבירה בנבנישטי בשיחה עם שווים.
כשהנער לא מסוגל לעמוד מול 100 אורחים
אחד הנושאים שעלו במחקר היה ההתמודדות עם טקסי בר מצווה של נערים עם חרדות חברתיות וקשיים נוספים. באחד המקרים ביקשו הורים לערוך לבנם עלייה לתורה בהשתתפות כ־100 אורחים. אלא שהרב שהכיר את הנער הבין שאירוע גדול כל כך עלול להקשות עליו. במקום להתעקש על הטקס המתוכנן, הוא המליץ להורים לצמצם את מספר המשתתפים ולהסתפק במשפחה הקרובה. ההורים קיבלו את המלצתו והטקס נערך במתכונת מצומצמת.
"אחד הרבנים הדגיש שבר מצווה הוא בכל מקרה טקס לא קל", מספרת בנבנישטי. "הוא סיפר שהיה לו מקרה של נער שברח באמצע הטקס. על אחת כמה וכמה זה קשה במקרים של נערים עם צרכים מיוחדים".
לדבריה, ההתאמות אינן מסתכמות במספר האורחים. לעיתים נדרשים שינויים גם במשך הטקס ובאופן קיום המצוות. כך, למשל, כאשר נערים מרקע חילוני מתקשים להניח תפילין לאורך זמן, הרבנים מאפשרים להם להסיר אותן לאחר כמה דקות, בלי להפוך את הקושי לעניין מרכזי.
עם זאת, המחקר מצא שהגמישות אינה בלתי מוגבלת. הרבנים שהשתתפו בו ביקשו לשמור על המרכיבים שבעיניהם חיוניים למשמעות הדתית של הטקס.
"אחד הרבנים אמר שאפשר לקצר טקס של שעה וחצי לעשרים דקות, אבל הוא לא ויתר על החלקים המרכזיים", מדגישה בנבנישטי. לדבריה, אותו רב, שערך מאות טקסים מונגשים, כבר גיבש לעצמו גבולות ברורים באשר לחלקים שניתן לשנות ולאלה שעליהם חשוב לשמור.
13 רבנים ורבות סיפרו על ההתאמות
במסגרת המחקר רואיינו 13 רבנים ורבות מהתנועה הרפורמית, שהשיבו לקול קורא שפורסם בקבוצות הווטסאפ של התנועה. הראיונות נערכו בזום וכל אחד מהם נמשך בין 45 דקות לשעה.
לדברי החוקרים, הבחירה בתנועה הרפורמית לא הייתה מקרית. הם ביקשו לבחון כיצד תפיסת העולם הפלורליסטית שלה באה לידי ביטוי במפגש עם אנשים עם מוגבלות ובפרט כאשר נדרשת התאמה של טקסים דתיים. "הם באמת מאמינים שכל אחד רשאי להשתתף בטקס כפי יכולתו", מסבירה בנבנישטי.
בן לולו מצביע על הקשר בין הגישה הזאת לבין המודל החברתי של המוגבלות, שלפיו הקושי אינו נובע בהכרח מהמוגבלות עצמה, אלא לעיתים מהסביבה ומהיעדר התאמות מתאימות. לדבריו, המחקר נועד גם לאפשר לרבנים ולרבות להשמיע את קולם ולתאר כיצד הם מתמודדים בפועל עם מצבים שלא תמיד קיימות עבורם תשובות מוכנות מראש.
הדוגמאות שעלו בראיונות ממחישות כיצד ניתן לשנות את אופן ביצועו של טקס בלי לוותר בהכרח על משמעותו. במקרה של החתונה, למשל, שבירת הכוס נשארה חלק מהחופה, אך מי שביצעה אותה הייתה הכלה ולא החתן. במקרה של בר המצווה, הטקס התקיים בנוכחות מצומצמת יותר, כדי להתאים אותו לצרכיו של הנער.
"שאנשים עם מוגבלות ירגישו שווים בין שווים"
ממצאי המחקר פורסמו בספטמבר 2026 בכתב העת הבינלאומי Societies תחת הכותרת (בתרגום לעברית) "אלתור טקסי לנוכח מוגבלות: רבנים רפורמיים בישראל ויצירת טקסי חיים יהודיים נגישים".
בן לולו מדגיש גם את חשיבות הפרסום בזירה האקדמית הבינלאומית על רקע הקריאות לחרם אקדמי על ישראל. "בתקופה שמתקיים חרם אקדמי בינלאומי על ישראל, לפרסם מאמרים בכתבי עת בינלאומיים ולזכות במענקי מחקר זו משימה כמעט בלתי אפשרית", הוא אומר. "אנו רואים בפרסום זה חשיבות רבה והוכחה שהאקדמיה הישראלית והמחקרים הישראליים ראויים להיות על המפה".
עבור בנבנישטי, המחקר הוא גם נקודת פתיחה להמשך העיסוק בקשר שבין מסורת למוגבלות. "אני שואפת לחקור היבטים נוספים של הנגשת החיים היהודיים לאנשים עם מוגבלות", היא אומרת. "אני רוצה למצוא עוד סיטואציות שבהן, עם התאמות מסוימות, אנשים עם מוגבלויות ירגישו שווים בין שווים".
למחקר המלא >>> https://www.mdpi.com/2075-4698/16/10/333
