
בוקר, דיכאון, מצב רוח פח.
כבר כמה ימים אני מתכננת לגזור ציפורניים, אבל אין לי אנרגיה להרים מספריים, אז אני נשארת עם ציפורניים הומלס-שיק )כולל השחור מתחת לציפורן).
הצלחתי היום לקום ולהתקלח, אפילו להסתרק! ולמרוח משחה על הפצע בתחת. הפצע בדוק תוצאה ישירה לזה שהפכתי רשמית לרהיט. פסל במיטה. מעניין כמה אחוזי נכות מקבלים על בלאי טבעי.
לשטוף כלים? מוותרת. הכיור צועק כמה ימים, הסכו"ם נגמר. כל פעם שוטפת רק כפית ושאריות האוכל בכיור פיתחו מערכת אקולוגית משל עצמן!
גידלתי בכיור חיים חדשים! והריח? בלי עין הרע.
אבל אני? זרוקה במיטה. מדי פעם קמה, שופכת בכיור אקונומיקה להעלים ראיות, שלא תצמח לי שם מוטציה ויאשימו אותי בקורונה הבאה. ובין לבין אני חוגגת כל הצלחה קטנה. למשל, מקודם הפעלתי מכונת כביסה. ואתמול? הצלחתי לקחת פינצטה ולעשות שפם-גבות.
ממה הדיכאון? שילוב מנצח: פרידה מהאקס,PMS לפני מחזור ותופעות לוואי של זריקת ההרזיה. ממש קוקטייל הבית. לב שבור, קריז מההורמונים וגרעפסים מהזריקה.
השיא של הדיכאון הגיע עכשיו כשהצלחתי להוציא את עצמי לשפוך זבל.
ראיתי איש מטייל עם כלב שחירבן ליד הבית שלי ולא הערתי לו!.
אני! רננה, בורדרליין לוחמת צדק!. זרקתי את השקית בפח וחזרתי עם אפס כוחות הביתה.
אני צריכה לעשות טלפונים לבנק ולקופת חולים, זה יושב עליי, אבל אני דוחה את זה כי למי יש כוח לתקשר עם העולם?
לדוגמה, להתקשר לקופת חולים ולברר מה קורה עם התלונה שהגשתי על הרופא. נו בחיאת, להאזין שעה לתקליט "אנחנו לשירותך" רק כדי לגלות שהם העבירו את התלונה שלי… לאותו רופא. מוותרת. כמו להתלונן על פריצה ולגלות שהמשטרה העבירה את התלונה לגנב.
רציתי לקנות עכשיו שווארמה לצהרים, לברוח לאכילה רגשית כמו בן אדם מתוקן. אבל הדרך לשווארמה דורשת לשים חזייה ולצאת מהבית. מחיר כבד מדי. אז אכלתי את העולב שיש לי בבית. לצערי, יוגורט ומלפפון לא גורמים
ל-היי, אז חזרתי למיטה.
ויש לי בקשה אחת – כל הנורמיז של "תחשוב טוב – יהיה טוב" או "דיכאון זו בחירה" – לא לבוא עליי!.
אני במיטה, משותקת מול המסך, מתביישת בהזנחה של עצמי וכרגע אני פסל, סבבה? תנו לי קצת זמן לדעוך. אנרגיה חיובית אחר כך.





