כשיצאתי מאולם קולנוע לב, שבו הוקרן הסרט "הנה אנחנו", התחלתי לרוץ, המום כולי, לאורך נחש העקלתון ששמו דיזנגוף סנטר. כמעט ירדתי הפוך במדרגות הנעות. הרגשתי כאילו מישהו נענע אותי מצד לצד ואני חייב למצוא את המרכז שלי שוב.
אין זה משנה אם אתה אוטיסט כמוני, או קרוב משפחה של אוטיסט, השאלה: "מה יהיה בעתיד?" מרחפת מעליך כמו עננה קודרת, בכל יום, כולל ימים יפים. מבחינה זו, הצפייה בסרט הייתה להביט היישר על הפחד הגדול של חיי.
רבע שעה לאחר מכן, כבר הודיתי בלבי ליוצרי הסרט (הבמאי ניר ברגמן והתסריטאית דנה אידיסיס – יוצרת "על הספקטרום"), לשחקנים (שעליהם אכתוב בהמשך), ולעידן מוטולה העורך שלי שהציע לי לצפות בסרט.
זה סרט שחייבים לצפות בו, אם רוצים ללמוד כיצד מקבלים החלטה הנוגעת לחייו של אוטיסט בדרך הנכונה. הפתרון הטוב ביותר לא יהיה הפתרון הנכון ללא שיתופו של האוטיסט, ללא הסכמתו של האדם עצמו, כך מלמד אותנו בחכמה רבה הסרט.
להקשיב לאורי
הסרט מתחיל אילם, ממש כמו הסרט האילם של צ'ארלי צ'פלין בו צופה אורי, הבחור האוטיסט. לכאורה, אין מטאפורה הולמת יותר לסרט שיש בו דמות אוטיסטית. הדעה המקובלת היא שאוטיסט הוא כמו סרט שלא מדבר. זקוק לכותרות שמתווכות אותו לעולם.
טעות. הסרט מתחיל לפתע לדבר, ומעניק לנו מתנה גדולה: את אורי כאורי, כדמות נפרדת מהוריו. קולו של אורי, רצונו של אורי, עולים מלב הקונפליקט שבסרט: האב המבוגר רוצה להמשיך לגדל את אורי בבית ומכנה זאת: "צו הלב", האם בוחרת לאורי הוסטל כלבבה וכופה את רצונה בצו בית משפט.
האב והבן יוצאים למסע, לבריחה מבוהלת מהאפשרות של הוסטל. בריחה, ששיר הנושא שלה הוא להיט משנות השמונים, שלצליליו הם מתגלחים בדרך כלל: "גלוריה, את כל הזמן נמלטת, הם השיגו את מספר הטלפון שלך, את השם הבדוי שלך".
בסביבה משתנה ללא הרף, מופרים כל הפרוטוקולים היומיומיים, ההרגלים. מחוץ למקום המפלט הביתי, עם האקווריום וארוחות הפתיתים, האב והבן פוגשים אנשים מוכרים וזרים גמורים, ונחשפים לשלל הדעות הקדומות עליהם, ביחד ולחוד. הקושי של אורי הולך וגדל, ובמקביל – הצורך שלו ביציבות ובקביעות.
לא, לא אספר לכם מה הפתרון שהסרט מציג בסוף. הדבר החשוב הוא, שהוריו של אורי הפסיקו להתנהג כסוליסטים, ולהנחית עליו את הבחירות שלהם. הם התחילו להקשיב לו. אורי של תחילת הסרט הוא בחור תלותי מאוד, שזקוק לאישורים מאביו: מה זה? אני אוהב את זה? זה בצחוק? לאורי של סוף הסרט יש הזכות להחליט על חייו. הוא מסמן לאביו את הדרך במילים, מחוות והתנהגות. הוא קובע את הקצב וההדרגתיות של התהליך.
נשמה טובה וחכמה
חשוב לראות את הסרט הזה כי הוא הומניסטי. הוא לא מתייחס לאוטיסט כאל סך התנהגויות לא תקינות המופעלות במצבים של גרייה נפשית ופיזית. הדמות האוטיסטית בסרט מוארת באור יקרות. אורי הוא נשמה טובה, וחכמה.
חשוב לראות את הסרט כי הוא מלמד אותנו שההחלטה הנכונה ביותר לא יכולה להיות נכונה אלא אם תתבצע באופן נכון ומכבד.
חשוב לראות את הסרט כי השחקנים כל כך טובים בתפקידיהם, עד שהם מזכירים משפחות "אמיתיות" של הורים ואדם אוטיסט. שי אביבי מגלם את אהרון, אביו של אורי. אהרון הוא איש יצירתי, שבונה עם אורי עולם ושפה משלהם. הוא מרגיש אותו ללא מילים. סמדר וולפמן היא תמרה, אמא של אורי. היא מרגישה מעט מנוכרת מהבן, ובוחרת להתייחס אליו כאל "רגיל". בכל משפחה שאני מכיר יש דיכוטומיה קבועה בין מי שיש לו יכולת גדולה יותר לתקשר עם האוטיסט הביתי, ובין מי שמצטט את המומחה המועדף עליו ומסרב להתגמש.
נועם אימבר הוא אורי. הוא אני. הוא חבריי. הוא לבש על עצמו את הדמות בצורה כה משכנעת, עד שקשה לי לדמיין אותו כאדם נוירוטיפיקלי, לא אוטיסט. אבל אני זוכר, בפינה כלשהי בראש, שהוא שחקן, כי הדמות של אורי לא מעוררת רגשות שליליים במצבים של "אי תקינות", כפי שקורה במציאות. נועם אימבר מצא דרך לשחק את אורי כך, שאין לנו ברירה אלא לאהוב אותו ורק לרצות שיהיה לו טוב.
