לפני חודשיים קלטתי שהפרעת אישיות הגבולית שלי מתדרדרת. ראיתי אישה בתור בסופר, משאירה את העגלה הריקה שלה בתור מולי, מסיימת חשבון והולכת. "גברת, את משאירה לנו את העגלה ליופי?", אמרתי לה. "לא שמתי לב, את לא מתביישת?", היא השיבה. "עאלק לא שמת לב. את הישראלי המכוער". היא החלה לצרוח עליי, תוך כדי שהיא מחזירה את העגלה לתור של העגלות. חינכתי אותה, עשיתי את שלי. אבל הרגשתי בגוף לא רגועה, שהמצב שלי מחמיר.
סיטואציה נוספת. הקופאית עשתה לי חשבון, שילמתי והלכתי. באוטו נזכרתי שקניתי גם נייר טואלט והוא לא איתי. חזרתי לקופאית וראיתי שהנייר עומד שם על הרצפה. "מי הוריד את הנייר מהמסוע? רציתי לקנות אותו". לקוחה אחרת ענתה לי: "אני הורדתי". כנראה בטעות. "טוב, תעשי לי חשבון על נייר הטואלט", אמרתי לקופאית. "קחי אותו ותעשי חשבון בקופה הראשית, אני רוצה להתחיל עם הלקוחה", ענתה הקופאית.
פה החלה נקודת הרתיחה שלי. הרגשתי זיקים של אש מעקצצים בתוכי, הבנתי שזה לא הולך לכיוון טוב. "אני הייתי קודם. את זו שלא העברת לי את הנייר. תעבירי אותו, אל תתחילי איתה", אמרתי. הקופאית, כאילו לעשות לי דווקא, העבירה את המוצר הראשון של הלקוחה. באותו רגע, צרחתי בווליום של מערכת כריזה: "את לא מתחילה איתה!". שמתי בעצבים את התיק שלי על המשקל של הקופאית כדי לחסום אותה מלהעביר מוצרים נוספים.
עקב הצרחה, התחילו להתאסף סביבנו אנשים. תמיד זה מעניין לצפות במריבה. הקופאית הראשית הגיעה לפייס ושאלה "של מי הארנק הזה?". מסתבר שהייתי כל כך בעצבים, שלא שמתי לב שהארנק שלי נפל וכל הכרטיסים התפזרו על הרצפה. הבנתי שאני חייבת לטפל בעצמי כדי להירגע. זה היה לפני חודשיים.
האמת היא לא רק שלי
כעת אני חודשיים בטיפול והמטפלת שאלה משהו שערער אותי. אמרתי לה: "אני חייבת להגיד את האמת". היא השיבה לי: "רננה, את זו שמחזיקה באמת? האמת היא אחת בלבד והיא רק אצלך?". וואלה, לא חשבתי על זה. תמיד הרגשתי איך הגוף שלי נהיה חם מעצבים, אז הנחתי שאני תמיד צודקת. אני לא תמיד היחידה שצודקת?
אני גם רגילה לעשות איקס על אנשים. זו הסיבה שעברתי 80 עבודות (ספרתי) ועשרות דירות שכורות. המטפלת לימדה אותי ראיה דואלית. שיש גם טוב וגם רע בכל אחד. זה גאוני. לפני כן, לא ידעתי איך להכיל את הרע, אז עשיתי איקס. אבל ככה התערערה היציבות שלי: יש פאק בדירה? בעל הבית דיבר לא לעניין? אני כבר מחפשת דירה חדשה. המטפלת אומרת (וצודקת) שבסוף יגמרו הדירות להשכרה בגדרה.
הבעיה שעכשיו אני חייבת ליישר קו עם הנורמליים. אם מישהו לא בא לי בטוב, אני כבר לא יכולה להתפרץ עליו. צריך "לדבר בשפה שזה יתעכל אצלו", כמו שהמטפלת אומרת. אוף, קשוח. מה לי ולטקט? אם הבוסית נותנת לי ביקורת, אני לא יכולה ישר להתגונן. אני צריכה אשכרה להקשיב לה. זה עינוי. חשבתי שאני בעמדת כוח כשאני מתגוננת. המטפלת חושבת שבגלל שאני נפיצה בעת ביקורת, אני בעצם נותנת לבוסית את הכוח לנפץ אותי.
הבעיה שלראות דואלי, לקבל ביקורת, לדבר עם טקט או להבין שהאמת היא לא רק אצלי, זה לא בטבע שלי, אבל אם לא אשנה אותו, אמשיך לעבודה ה-81.
רננה אורן היא זמרת ובלוגרית צבעונית. בעלת חוש צדק מפותח והרבה ביקורת על החברה. נותנת הצצה אותנטית ומקורית לעולמה כמתמודדת נפש
לקריאת הטורים הקודמים:
“ובחירום תפרצו אליי?” המסע לחיפוש הדירה
אני והפרעת האישיות הגבולית שלי
