נושאים קשורים

מרגש: אנשי “בית הגלגלים” מנציחים את המתנדבים שנהרגו ב-7 באוקטובר

חברי עמותת בית הגלגלים, המתמודדים עם מוגבלות פיזית קשה, מובילים מיזם הנצחה לאנשי ובוגרי העמותה שהלכו לעולמם. בין היתר, מופיעים באתר החדש שמותיהם של מתנדבים שנהרגו באירועי השבת השחורה

חוקרים: זה מה שגורם לאוטיסטים עם חום להתנהג “נורמלי”

תופעת "אפקט החום", שמשפרת תסמיני אוטיזם בזמן זיהום של הגוף, נחקרה עד כה רק בעכברים. כעת זוג מדענים ינסה לפתח טיפולים לבני אדם שיחקו את התופעה – גם בלי חום

אחרי הדייט הוא סימס “את נוירוטית ונרקסיסטית”. הוא צודק?

"הוא נישק אותי עם ריח של חומוס ולא זכר מתי היה הסקס האחרון שלו, אז העפתי אותו מהבית". אז למה לרננה יש עכשיו מחשבות שניות...

כך הצלחתי (בסוף) להצביע בבחירות

באמת שרציתי להיכנס לקלפי, אבל הגוף שלי נכנס למצב של סטרס. הרגליים נעו לבדן, ופשוט מצאתי את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס ורק רוצה לברוח. זה מה שקרה אחר כך
הסתדרות 480-100

אירוע בריונות חמור: צילמו נער אוטיסט בשירותים של בית הספר

שישה נערים ממקיף ט' באשדוד נחקרו במשטרה והושעו מהלימודים לאחר שהתעללו בנער בן גילם מכיתת התקשורת, על הרצף. אמו של הילד: "זו טראומה לכל החיים"
ראשיכלליאני והפרעת האישיות הגבולית שלי

אני והפרעת האישיות הגבולית שלי

מצבי רוח משתנים, אימפולסיביות, בעיות ביחסי אנוש וגם המון סיטואציות הזויות-מצחיקות: רננה אורן כותבת על החיים שלה עם BPD

זו אני. רננה אורן. צילום: סטודיו אתי פריד

“אני בדיכאון”.

“זה לא דיכאון”.

“מה לא דיכאון, דוקטור? אין לי כוחות לקום מהמיטה”.

“ככה לא נראה דיכאון, רננה. עברת 80 עבודות! זו הפרעת אישיות גבולית”.

יצאתי מבולבלת מהפסיכיאטר.

כבר בצבא, לפני 20 שנה, הקב”ן איבחן אותי בדיוק בזה, אבל חשבתי שהוא לא מבין כלום. נכנסתי לקרוא על הפרעת אישיות גבולית (BPD), ויש מצב שהם צודקים: אני אימפולסיבית, יש לי התפרצויות כעס, מצבי רוח משתנים ואני לא מסתדרת עם אנשים. אוי ואבוי למי שימתח עליי ביקורת ובגדול הכל שחור או לבן. אפילו סיימתי סדנת עצבים לא מזמן (לא עזר).

כשיש לך מוגבלות בדבר הכי בסיסי – יחסי אנוש, המוגבלות שקופה ואנשים לא מרחמים. רבתי עם בוסים ופיטרו אותי מעבודות. תמיד בסוף הגיעה המעטפה הלבנה ובתוכה המסמך: ”שימוע לפני פיטורים”. רבתי עם בעלי דירה והעיפו אותי מדירות. בעלת דירה אשכרה כתבה לי בהודעה: ”רננה, אל תשלמי, רק תלכי”.

אבל לאחרונה אני פוחדת שהרע מכל עדיין לא הגיע. כולנו שמענו על הרצח המזעזע בחולון. נהג אופנוע עבר באדום ואשתו של יורי וולקוב צילמה את זה. הנהג התעצבן ואמר לה למחוק את התמונות. בסופו של דבר, הנהג שלף סכין ודקר למוות את יורי. לצלם אדם עושה עבירה זה בדיוק אני. אני כל הזמן מנסה לחנך את העולם. לוחמת צדק. ובמצב היום בכבישים?! מזל שאני עדיין חיה.

יש וי כחול? אני חוסמת את הבן אדם

חלק מההפרעה זה אי יציבות במערכות יחסים ואימפולסיביות. במילים פשוטות? אם שלחתי ווטסאפ ולא קיבלתי תשובה, ויש וי כחול, אני חוסמת את הבן אדם. מבחינתי הוא מתעלם ממני וקשה לי לשאת את העלבון.

ההפרעה גם מתבטאת בחוסר יציבות רגשי. ביום עבודה שגרתי במשרד, 9 שעות, אני עוברת מספר רגשות: מגיעה למשרד בתחושת חיוניות, מתיישבת ליד המחשב ומביטה בערימת המסמכים שיש להקליד – חיוניות מתחלפת בתסכול. תוך כדי הקלדה התסכול הופך לשיעמום. מפה לשם מחשבות של ”מה אני עושה במשרד כשהייעוד שלי אחר” מביאות אותי לדיכאון. עד הפסקת צהריים, אם הדיכאון ממש משתלט, אני כנראה אחתוך מוקדם או אתפטר.

עוד ביטוי של ההפרעה הוא התפרצויות כעס. אני נראית נורמטיבית עד שקופץ לי הפיוז. בקורונה, בזמן שהקפידו על הכללים, הלכתי לקנות אוכל מוכן מקייטרינג. הקופאית העבירה לי את האוכל, תוך כדי שהיא אוכלת קובה ומלקקת את אצבעותיה.

אני: ”שימי כפפות”.

הקופאית: ”לא צריך, הכל בסדר”.

באותו רגע כל הגוף שלי הוצף בעצבים. מאפס למאה. התחלתי לצרוח עליה. המנהל בא וביקש שאפסיק לצעוק. לא שלטתי בעצמי. הייתי במצוקה כי הרגשתי ממש צודקת.

וזו אני שרה. צילום: סטודיו אתי פריד

אפרופו צודקת, לחימת הצדק שלי הגיעה אפילו עד לבורקס! לפני כמה שנים עבדתי בסופר, ראיתי גבר מטייל עם העגלה ותוך כדי מנשנש בורקס (שהוא לקח מהמאפייה בסופר). פתאום אני רואה אותו, בלי להתבלבל, מקווצ’ץ’ את השקית של הבורקס וזורק אותה לאיזה קרטון בצד. הייתי בעצם עדה לגניבת בורקס, כן? ואני חייבת לחנך את העולם.

חשבתי מה אני עושה? להגיד לשומר? להעיר ללקוח עצמו? אני מפחדת מהתגובה שלו. אמרתי – אני אשחק אותה אהבלה. הלכתי לקרטון, הוצאתי את השקית שהוא זרק, רצתי אליו ואמרתי לו בחיוך: ”אדוני אדוני, זרקת את השקית, אבל שכחת שמודבק עליה גם המחיר”.

הגבר הסתובב אליי, המום, וחייך אליי חצי חיוך, כאילו הוא מודה לי והוא ”לא שם לב”… (עאלק). זה יכול היה להיגמר אחרת. אבל אני לא לומדת. כשהעולם נהיה יותר ויותר אלים, להיות BPD זו פצצה מתקתקת.

עניין של מידה

כל הסיפורים האלה נשמעים קצת משעשעים, אני יודעת. חלקכם אולי אמרתם לעצמכם: רגע, מה הבעיה? גם אני מתנהג לפעמים ככה. אז חשוב לי לדייק ולומר – הכל עניין של מידה. כולם מרגישים כמוני דקה או שתיים ביום, ורק אני מרגישה ככה כל היום.

זו בדיוק ההפרעה, והיא פוגעת בצורה קשה בי ובחיים שלי. אני מוצפת ללא תקנה, רגשית ותחושתית. אני לא מצליחה למצוא את האיזון. אני הר געש מהלך, פצצה שעומדת להתפוצץ. אבל למעשה לא קרה כלום. העולם שמסביבי מתנהל כסדרו – ואני לא.

אז למה בעצם אני מספרת לכם את כל זה? אולי כדי שתכירו אותי יותר טוב; אותי ואת ההפרעה שמגיעה איתי. או שאולי אני שוב קצת אימפולסיבית…

רננה אורן היא זמרת ובלוגרית צבעונית. בעלת חוש צדק מפותח והרבה ביקורת על החברה. נותנת הצצה אותנטית ומקורית לעולמה כמתמודדת נפש

זמרת אקדמאית. בלוגרית צבעונית עם חוש צדק וביקורת על החברה. נותנת הצצה אותנטית ומקורית לעולמה כמתמודדת נפש

כתבות אחרונות