שמונה בבוקר, אני ישנה. פתאום הטלפון מצלצל. על הצג – בעל הדירה. הרגשתי איך הגוף שלי עובר משלוות שינה לעצבים. כמה פעמים ביקשתי ממנו לא להעיר אותי! הוא תמיד מתקשר בגלל שטויות. בפעם הקודמת אשתו סגרה את הטלפון אז הוא התקשר אליי על הבוקר, כדי שאצעק לה מהחלון שטכנאי הגז מגיע. מה זו השכונה הזו?.
“הלו”, סיננתי בעייפות. “מה רננה, הערתי אותך?”, קולו של בעל הדירה נשמע מבעד לרמקול. “כן, מה רצית?”, עניתי בקצרה. “אה, לא חשוב, יותר מאוחר, ביי”, הוא סיים. קמתי זועמת. במקרה זה היום החופשי שלי, בו אני הולכת למטפלת. כל הדרך לטיפול נהגתי בעצבים. מקרה כזה קטן, ואני דרוכה בכל הגוף.
מוותרת על הפסיכולוגית
“היי, מה שלומך?”, קידמה את פניי המטפלת. ”אני בעצבים”, אמרתי תוך כדי כניסתי בסערה לקליניקה. סיפרתי לה על המקרה עם בעל הדירה. “מה הבעיה שתעשי לו צלצול מיוחד כדי שתדעי לא לענות לו בבוקר?”, שאלה המטפלת. “את לא מבינה? לפי הצדק, אני לא צריכה לשנות את עצמי – הוא זה שצריך להשתנות. אם ביקשתי שלא יתקשר אלי בבוקר, שלא יתקשר!”, השבתי. ”רננה, אם את לא מוכנה לשנות משהו בתוכך, ואת רוצה שרק העולם בחוץ ישתנה, אז מה את עושה בטיפול? אם את כל הזמן צודקת ולא מוכנה להשתנות, מה את עושה פה?”, הקשתה המטפלת, אבל אני לא ויתרתי.
”את צודקת, הטיפול הזה מיותר”, השבתי. “בראש אני יודעת שאנשים לא ישתנו ואני צריכה לשנות את עצמי, אבל ברגש אני מרגישה כל כך צודקת שהם עשו לי עוול, ולכן הם אלו שצריכים להשתנות. אני לא הולכת לעשות לו צלצול מיוחד. זה לא פייר שאני אשנה משהו. להיפך, זה הוא שצריך להשתנות וללמוד לא להעיר אותי! תכל’ס, אני לא מוכנה לשינוי, אז אין טעם להמשיך בטיפול”. וכך עזבתי את הטיפול. כמו שעזבתי את העבודה ה-80. כמו שעזבתי את הדירה ה-20.
מה עם קצת שקט?
הסיכויים שלי להתנרמל פחתו. מבואסת מעצמי חזרתי ליחידת הדיור שלי. השעה שתיים ומשהו בצהריים. בין 14:00 ל-16:00 אמור להיות שקט. ברחוב שאני שוכרת, מסתבר, לא שמעו על החוק. אני גרה ליד משפחה המוכרת לגורמי הרווחה. הצעקות שעולות מהבית שלהם בלתי נסבלות. גם במקרה שלהם אני חושבת שהם צריכים להשתנות, ולא אני זו שצריכה לשים אטמי אוזניים. הסיבה היחידה שלא ביקשתי מהם להפסיק לצעוק היא כי אני פוחדת. הם לא אנשים צלולים.
מהחלון שצמוד למיטה שלי, אני שומעת את הילד של השכנה עובר בשער. אני מרגישה שמשהו מתכווץ בי בכל פעם שהשער נפתח עם צליל חלוד ליד האוזן. הילד, עם תסמונת דאון, עובר בשער 14 פעמים בשעתיים. ניסיתי לדבר איתו, זה לא עוזר. הוא ממשיך לעבור. תוך כדי, אני שומעת את אבא שלו מדבר בטלפון ללא הפסקה. מה זה הקרנבל הזה דווקא בצהריים?
יצאתי וביקשתי מהאבא שיהיה יותר בשקט, ואשתו, בתגובה, כעסה עליי. ”מה, אי אפשר לדבר בבית שלי?”, היא תמהה. לך תסביר לה שהדיבורים של בעלה יחד עם הילד שעובר בשער יחד עם הצעקות של השכנים פשוט הורסים לי כל סיכוי לנוח. זה בכלל לא אמור לקרות – כי משתיים עד ארבע אמור להיות שקט.
מתעצבנת כל יום מחדש
זה מעגל קסמים מרושע: אני מתעצבנת ממשהו שקורה ולא אמור לקרות, אני מנסה לשנות אותו במקום את עצמי, אני לא מצליחה ואז אני עוזבת. כך קרה שהשבוע התחלתי שוב לחפש דירה. חוסר יציבות הוא המחיר שאני משלמת על כך שאני לא מוכנה להשתנות. אני יודעת שאנשים ברחוב שלי ימשיכו לחנות את רכבם בצורה עקומה, יחסמו רכבים, יחנו בחניית נכים – וזה לא ישתנה.
עדיין, אני מתעצבנת כל יום מחדש. במקום לעבוד על העצבים, אני צורחת על האנשים, כי הם אלה שטעו. והם אלה שצריכים לתקן. בסוף היום אני ממש ממורמרת. אפילו חולה. אבל יודעת, יגיע הבוקר, והמעגל יתחיל מחדש. כי אני צודקת.
לקריאת טורים קודמים:
איך מיישרים קו עם הנורמליים כשיש הפרעת אישיות?
אני והפרעת האישיות הגבולית שלי
