מה קורה לי? אין לי מנוחה, אני משתגעת. מה זו ההרגשה הזו? זה לא בדיוק לב שבור, כי יצאנו רק שבועיים. זו אובססיה שבאה אחרי שמישהו דחה אותי.
הוא זרק אותי בגלל ההפרעה שלי. איך הוא אמר? "רננה, את מתהפכת כמו סטייק". יותר מדי מצבי רוח בשבילו. יום אחד אני רוצה אותו, יום אחד אני לא רוצה אותו. עוד יום צריכה ספייס, אין לו כוח לזה, התייאש ממני.
אחרי שבועיים שהיה לנו ממש טוב, פתאום אני מקבלת ממנו הודעה ארוכה שמסתיימת ב: "רננה, אני מאחל לך רק טוב". בום! ישר לבטן הרכה. הוא ידע שיש לי הפרעת אישיות גבולית! למה הוא ציפה?
סיפור אמיתי – בפגישה השנייה שלנו, הוא בטעות הפליץ לידי. איכס! נגעלתי ממנו, אז לא היה מצב למזמוז. וואלה, אם הייתי עוצרת את זה שם, אז לא הייתי משתגעת עכשיו, וכל מה שהיה נשאר ממנו זה זיכרון מסריח (תרתי).
מה עושים כשמישהו נפרד ממך? אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, איבדתי את הדרך. התרגלתי לקבל ממנו הרגשה טובה, לקבל הודעה ממנו ולחייך, לחשוב עליו לאורך היום ולהיות עם מצב רוח טוב.
ופתאום הוא חסם גישה אליו. הייתי בשקט יומיים, לקח לי זמן לעכל שזרק אותי, ואז שלחתי לו הודעה. הוא לא ענה. ואחרי יומיים שוב שלחתי הודעה. והוא שוב לא ענה. הרגשתי פתטית, אובססיבית. Rejection breeds obsession כלומר, כשמישהו זורק אותך, זה גורם לאובססיביות.
אני לא יודעת מה לעשות עם חוסר השקט הזה. עשיתי מדיטציות, אבל זה לא עוזר. אני אומרת לעצמי: "רננה, תשחררי" – איך משחררים? מישהו יודע? הזכרתי לעצמי את כל החסרונות שלו. זה לא עוזר, זה רציונלי, זה להיגיון. אני צריכה משהו שידבר לרגש.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
כבר שבוע מאז שדחה אותי ואני מוצאת את עצמי כל יום בדייט אחר, מתחבקת עם זה ומתנשקת עם ההוא, הכול בשביל להעלות את הדופמין (?) בשביל להרגיש יותר טוב, להרים לאגו, שיש גברים שרוצים אותי. לנסות להרגיש קירבה עם מישהו אחר, למלא את החלל של האינטימיות שהייתה לי איתו. אבל למחרת בבוקר, אחרי כל דייט, אני מרגישה שוב חסרת מנוחה.
מישהו זורק אותך וזה חוסר שליטה מוחלט. אין לי סיי. שלשום ניסיתי לפנות אליו בפעם האחרונה. הוא שוב לא ענה. מה עשיתי? חסמתי אותו. זה ניסיון שלי לקחת שליטה. ניסיון של האגו שלי להרגיש קצת כוח.
זה לא לב שבור כי אין לנו היסטוריה. זו תחושת החמצה שלא נותנת מנוח. מישהו יודע איך יוצאים מזה?
