כאוטיסט, אדם עם מוגבלות, אני מפחד מהשילוב בין שני וירוסים מדבקים עם פוטנציאל קטלני: קורונה ודעה קדומה.
במאמר ב"וושינגטון פוסט" מה-6.4.2020 דנים הכותבים, ניל רומנו וסמיואל בגנסטוס, בהיערכות המערכת הרפואית בארה"ב למצב שבו תחסרנה מכונות הנשמה לחולים. ארבע מדינות בארה"ב (וושינגטון, אלבמה, טנסי וקנזס) כבר יצרו פרוטוקול התייעלות למקרה כזה. הן החליטו להעביר לסוף הרשימה אנשים עם מוגבלויות, כי בין כך ובין כך לא צפויות להם תוחלת חיים ארוכה או איכות חיים.
מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ממשלת ארה"ב הגיבה בפרסום אזהרה לרופאים: "אין למנוע מאנשים עם מוגבלויות טיפול רפואי על בסיס סטריאוטיפים, הערכות של איכות חיים או שיפוט לגבי 'ערכו' היחסי של אדם הנובע ממוגבלות או היעדר מוגבלות".
אני מתקשה להתנחם במשפט: "שם זה שם, ופה זה פה". ד"ר שחר פרנקל, מנהל המעבדה לאונקולוגיה ופתולוגיה של העין בהדסה, הסביר לי שכל סטודנט לרפואה לומד את הנוהל הבינלאומי של טיפול בפצועים באירוע רב נפגעים, והקורונה הוא בהחלט אירוע כזה: אי אפשר להציל את כולם, אז מצילים את הפצועים שלדעת החובש או הרופא, טיפול מיידי בשטח יאפשר לשמור אותם בחיים עד שיגיעו לבית החולים להמשך טיפול מציל חיים.
בנוהל זה, אסור לרופא לערב שיקולים זרים כמו גזע, דת, לאום או מוגבלות, שיקולים של תוחלת חיים (תינוק לעומת זקן) וכן איכות חיים לאחר הטיפול (למשל מישהו שתיקטע רגלו כדי להציל חייו). אלו אינם גורמים בהחלטה, רק חומרת הפציעה. ברגע שצוות הטיפול גדל באופן שמתאים לכמות הנפגעים, מתחילים לטפל בכולם.
כאמור, בארבע מדינות בארה"ב שיכללו את הנוהל הזה: הקצאת מכונות הנשמה תתבסס על הערכה משוערת של תוחלת חיים ואיכות חיים של אדם עם מוגבלות בהשוואה לאלה של אדם ללא מוגבלות. בכך נגרם עוול גדול לאנשים עם מוגבלויות, שאינם פצועי קרב או פיגוע המוני, אלא אזרחים שווי זכויות בחברה, שחיים עם קושי מסוים.
מה שאיפשר להם לקבל החלטה לא הומנית ולא מוסרית כזו היא העובדה שהוועדות שמנסחות את ההחלטות הביו-אתיות, שם וגם פה, יודעות פחות מדי על איכות חייהם של אנשים עם מוגבלויות, על השמחה והמשמעות שהם מוצאים בחייהם. קולם של אנשים עם מוגבלויות נשמע פחות מדי בוועדות האלה. הם לא נתפסים באופן הוליסטי כאנשים שלמים. רופאים גם לא מעריכים נכון את תוחלת החיים של אנשים עם מוגבלויות. כתוצאה מכך, כל הערכה לגבי תוחלת החיים עלולה להיות שגויה.
אני חושב שכולנו אסירי תודה לצוותים הרפואיים שנאבקים מול הקורונה. אני רק מקווה שהרופאים שלנו לא ילמדו מעמיתיהם בחלק ממדינות ארה"ב. חיי אדם אינם מניה בשוק ההון.
זו כבר הפעם השנייה שאני כותב על ניצול לרעה של מצבי חירום. בפעם הקודמת הצעת החוק שעליה כתבתי לא עלתה אפילו לדיון בגלל לחץ חברתי ופוליטי. אבל בהתחלה, תגובת הציבור הייתה מנומנמת מאוד, ודאי ביחס לפוגעניות ההצעה.
הסיבה שאני עוסק בחוקי חירום, בצווי חירום ובנוהלי חירום היא שרוב האנשים מקבלים אותם כרע הכרחי ולא מבינים שהם גם גורמים נזק, בעיקר לאנשים חלשים ומוחלשים כמו קשישים ואנשים עם מוגבלויות. החקיקה הגורפת הזו עלולה להרוג ממש, במקרים קיצוניים אפילו להכחיד אוכלוסיות.
אני רק בתחילת דרכי כסטודנט למשפטים. אני לא מקנא במשפטנים שיצטרכו לסדר מחדש את העולם של אחרי הקורונה, לדאוג לביטול התקנות, למזער את נזקיהן לאחר שנפגעו זכויות אדם בצורה חמורה בשם האינטרס של שלום הציבור ובטחון הציבור. אני ירא מהרגע בו המשימה הזו תעבור אליי. אז אני צועק כבר מעכשיו.
